אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: (כב, כד)

מילת "אם" הנזכרת כאן אינה רשות אלא חובה, שחייבים להלוות לעני. וכמו שכתב רש"י ז"ל כאן, ר' ישמעאל אומר (מכילתא), כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה, וזה אחד מהם.

עו"כ רש"י ומקורו בגמ' (ב"מ עא, א) שאמר הכתוב, "את עמי", להקדים עמו לפני נכרי, ועני קודם לעשיר, עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת, וע"ש שהוסיף את העני עמך, הוי מסתכל כאילו אתה עני.

ובדעת זקנים מבעלי התוס' כתבו משם ה"ר יהודה חסיד, שלכך כתב בלשון "אם", שלפעמים הוא רשות, כגון, הלוה ואינו משלם.

ורבינו הראב"ע ז"ל כתב אם כסף תלוה, אם נתן לך השם הון שתוכל להלות לעני. ומשמעות דבריו ז"ל, שחובה היא למי שיש לו אפשרות, ואמר אם, לומר אם יש לך הון שתוכל להלוות חייב אתה להלוות, ואם לאו פטור שאין בידו לקיים מצוה זו. והוא נפלא, דסו"ס קשה למה יכתוב לשון אם, ויפרשו חז"ל שהוא יוצא מהכלל וחובה הוא. ולדבריו אתי שפיר, דתיבת אם פירושה אם נתן לך ה' הון, שאם נתן לך, שחייב אתה להלוות את עמי.

וזכרתי ימים מקדם, שהיינו קבוצה של בחורים הולכים לביתו של הגאון הצדיק רבינו רפאל ברוך טולידאנו ע"ה ראב"ד מקודש דמכנס בביתו שבבני ברק, (שם היה גר בעלותו ארצה בערוב ימיו). בלילי שבתות, והיה אומר לנו חידושים על פרשת השבוע, ובמתק שפתיו היה ממתקם ומלבישם במעטה של קדושה ויראת שמים טהורה. כדרכו בקדש. ובפסוק זה אמר לנו מ"ב פירושים משלו וממה שראה במפרשים, והיו הדברים מאירים ומשמחים אלהים ואדם). ובתוך הדברים אמר, את העני עמך, שתדע שחלק העני נמצא אצלך כפקדון, ומשלו אתה נותן לו, שהרי הקב"ה יצר את האדם בחכמתו הנפלאה, והכין לו כדי צרכו למלאת מחסורו, ונתן לכל אחד פרנסתו, וקבע לו הדרך להשיג די מחסורו אשר יחסר לו, ובודאי שגם העניים נבראו עם פרנסתם המזומנת להם מאתו יתברך. אלא שהוא יתברך נותן נסיונות לכל אדם, ויש נסיון של עושר ויש נסיון של עוני, ולפי שורשי הנשמות לכל אשר עבר כל אחד קובע לו איזה נסיונות יעבור, ולכל אחד נותן כראוי לו, וכשקבע לפלוני להיות עשיר, נתן לו גם חלקו של העני, או חלקם של כמה עניים, כדי להעבירו בכור המבחן של עושר לדעת איך יפעל בעשירותו, ולשני שרצה לבחון אותו בעניות נטל ממנו פרנסתו והפקידה אצל הראשון שקבע לבחון אותו בעושר, ולזה אמר הכתוב "את העני עמך", תדע שחלקו של העני מופקד אצלך, כדי לתת לו, ואם לא תתנו לו ברצון מלבד הפסד המצוה, וגם עובר על חובתו שבמקרא זה ועוד, בסופו של דבר הממון הזה יגיע לעני ההוא, כי ממונו הוא שנקצב לו מאת הזן ומפרנס לכל, ואליו הוא ישוב, ואשרי השם לבו לקיים מצות ה' ויתן לו את שלו לעני, ולו תחשב לצדקה.

עוד נדמה לי ששמעתי ממנו ע"ה שפירש, אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, שלעשיר אתה יכול להלות בגלוי, כי אינו בוש בדבר, כי היום לוה מזה ומחר מלוה לו, אבל לעני אמר "עמך" שתלוה לו בינך לבינו שלא להכלימו, וכתבתי חלק קטן ממה שאני זוכר מהאדם הגדול הזה ע"ה, שיהיו שפתותיו דובבות וזיע"א.

ועתה עלה בדעתי לפרש עוד בס"ד, "אם כסף תלוה את עמי", זה כולל כל אדם שמבקש הלואה, ובודאי שהעניים לא יצאו מכללא, דאדרבא הם בראש, ולהם משפט הבכורה בענין זה, ועם כל זה כתבה תורה, את העני עמך, לא על עני רגיל, שהוא ידוע בעניותו ורגיל לבקש בפיו. דזה כבר אמור בראש הפסוק, אלא יש עניים שהם בישנים ומסוגלים לענות נפשם ברעב ובצמא ימים ולילות, מצטמקים ורע להם ומגיעים עד שערי מות, ולא יפצו פיהם לבקש בעד נפשם, ולזה צריך עזרה לפתוח דלת אלי לבו, את פתח לו בחכמה ובתבונה. וכבר אמרו בכתובות (סז, ב) על מי שאינו מסכים לקבל צדקה שנותנים לו לשם הלואה ואח"כ מוחלים לו או מתעלמים, וכך מקבל בלי בושת פנים. ע"ש. ועל איש זה וכיוצא בו אמר את העני עמך, צריך אתה לחפש אחריו חפוש אחר חפוש, ולא תפטור עצמך בכך שלא ביקש ולא שאל, ולפעמים הוא עמך ואינך יודע בו, וצריך שימת לב ונפש ערנית, כדי לחוש בצרתו ובדוחקו, ואותו יקדים לפני אחרים, וירבה מתנו אליו. ואולי ע"ז נאמר בתהלים (מא, ב) אשרי משכיל אל דל וגו', שצריך שכל וחקירה לגלות הדל האמיתי ולהצילו, ושכרו הוא: ביום רעה ימלטהו ה'. שבזכות זה שדרש וחקר להציל העני מדוחקו ומצרתו, שהוא הולך ורע לו, ופעמים חשוב כמת ממש גם כלפי עצמו, וק"ו אם בעל אשה הוא והיא וילדיה משוועים לפת לחם ואליו תולים עיניהם, ואין לאל ידו להושיעם, עד שאומר טוב מותו מחייו רח"ל, הזכות הזאת שעשה האיש הזה לבקשו ולדורשו ולסייעו, בזכותה ינצל ביום רעה, כשמדת הדין מתוחה עליו ה' יצילנו, מן השמים מצילים אותו, בזכות ההצלה שעשה לעני הזה.

והנה לפני שנים רבות בהיותי בחיפה הייתי רגיל ללוות זקן אחד בן מאה שנה מבית הכנסת לביתו, ופעם אמר לי, למה אמרו חז"ל (נדרים סד, ב), עני חשוב כמת, ודי שיאמרו, עני כמת. ואמר שעני רגיל אינו כמת, שמתוך שהתרגל אינו מתבייש לבקש לחמו ומימיו. אבל עני חשוב, שמתבייש לדבר, וק"ו שלא לבקש, ומצטמק ורע לו הרי הוא חשוב כמת, וצריך לומר כך, עני חשוב, כמת.

והלום ראיתי באוה"ח, שהקשה למה ידבר ה' בדרך ספק ("אם") במקום ודאי, וכתב שאם ישאל השואל למה יתן ה' לאדם עושר רב הרבה יותר מהצריך לו, הודיע ה' שזה מיועד לאותם שאין להם, שמפני מעשיהם אינם ראויים ליטול מאת ה' ונתן חלקם ביד אחר, והוא יתן לו ויתפרנס הלה בבזיון (לפי עוונו) לשלם לו על פעלו הרע עוד בעוה"ז, והנותן זוכה במתן צדקה וחסד. וע"ש שפירש בזה "את העני עמך" שחלקו של העני נמצא מופקד עמך, וזה הוא הפירוש שכתבתי לעיל בשם הגה"צ ראב"ד מקודש רבינו רפאל ברוך טולידנו ע"ה, וכנראה שזה היה מקורו ברוך. והוסיף האוה"ח שהכתוב סיים לא תהיה לו כנושה, שלא תתנשא עליו בתתך לו, כי חלקו הוא, ומשלו נתת לו. וע"ש בדב"ק. ואפשר לפרש עפ"י דב"ק דזו היא שמתכוונים בברכהמ"ז, ואל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם, אלא מידך הרחבה וכו', שנהיה ראויים לקבל מידך בחן ובחסד ורחמים, ולא בגלגול על ידי בשר ודם, שמתנתם מעוטה, וחרפתם מרובה רח"ל.

לא תהיה לו כנושה. פירש"י ז"ל שתתנהג אליו כאילו שלא הלויתו אם אתה יודע שאין לו, שלא תתבענו בחזקה, ולא תכלימהו. ע"ש וכעי"ז ברמב"ן. והראב"ע ז"ל כתב לא תהיה לו כנושה, שישא לך פנים בעבור טובתך.

וכתב רבינו יעקב בעל הטורים, לא תשימון עליו נשך. גימטריא: אחד הלוה והמלוה אחד העדים והסופר ואחד הערב עוברים בהלאו. עכ"ל.

לא תשימון עליו נשך, פירש"י ז"ל רבית שהיא כנשיכת נחש ועיין בדבריו ז"ל. והראב"ע ז"ל עמד על השינוי שפתח ביחיד לא תהיה לו וגו', וסיים ברבים, לא תשימון עליו נשך. וכתב שלכך כתב לשון רבים, כי המלוה והסופר והעדים כולם עוברים. ע"כ.

ואולי יש להוסיף דהכי קאמר, לא תהיה לו כנושה, שאם תלחצנו בדוחק ובצער, לומר השב לי כספי, ואין לו מאומה, סופו שילוה אפילו ברבית, ויגרר עוד ועוד עד שלא יהיה לו נושה אחד, אלא רבים ישימון עליו נשך כנחשים ושרפים, ולא יוכל לעמוד. רח"ל.

והרמב"ם ז"ל בהלכות מלוה ולוה (פ"א ה"א) כתב, מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך. יכול רשות, תלמוד לומר, והעבט תעביטנו. (דברים טו, ח). ומצוה זו גדולה מן הצדקה על העני השואל, שזה כבר נצרך לשאול, וזה עדין לא הגיע למדה זו. והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני, שנאמר (שם שם, ט), ורעה עינך באחיך האביון. עו"כ (בהלכה ב') שם, כל הנוגש את העני, והוא יודע שאין לו מה להחזיר לו, עובר בלא תעשה, שנאמר לא תהיה לו כנושה. וכו'.

עו"כ (בהלכה ג') שם. אסור לאדם להֵראות לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו, שלא יפחידו ולא יכלימו, אעפ"י שאינו תובעו, וא"צ לומר אם תובעו. וכשם שאסור לזה לתבוע, כן אסור ללוה לכבוש ממון חברו שבידיו, ולומר לו לך ושוב, והוא יש לו, שנאמר, אל תאמר לרעך לב ושוב (משלי ג, כח). עכ"ל.