כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן, אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ, וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים: (כב, כא-כג)

ופירש"י ז"ל כל אלמנה ויתום, וה"ה לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהוה, לפי שהם תשושי כח ומצוי לענותם. ע"כ. והוא כעין מ"ש הראב"ע ז"ל בפסוק הקודם. ע"ש. והרמב"ן ז"ל עמד על מה שכתוב: "כל אלמנה", ופירש שבא לרבות אפילו שהיא עשירה, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה.

אם ענה תענה אותו, עיין ברש"י ז"ל מה שפירש בזה, והרמב"ן ז"ל השיג עליו ע"ש. והוא ז"ל כתב, והנכון בעיני כי יאמר, אם ענה תענה אותו רק צעוק יצעק אלי בלבד, מיד אשמע צעקתו אינו צריך לדבר אחר כלל, כי אני אושענו ואנקום אותו ממך, והטעם כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך, וזה נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו וכו', וזה בצעקתו לבד נושע בה' וינקם ממך, כי נוקם ה' ובעל חמה, (נחום א, ב). עכ"ל. והמתבונן יתמלא יראה ופחד שמפני גודל רחמנותו של הקב"ה על יתומים ואלמנות, ישמע צעקתם ונקם ישיב לכל מי שאינו חס עליהם ומצערם רח"ל. וצעקתם מצויה וכן דמעתם, וגם העונש עליהם לא מאחר רח"ל.

ורבינו הראב"ע ז"ל דקדק שהתחיל בלשון יחיד, אם ענה תענה אותו, ואח"כ כתוב והיו נשיכם וגו' לשון רבים, ופירש דאם אחד מענה ואין עוזר, העונש על כולם. ע"כ אמר וחרה אפי והרגתי אתכם וגו'. וכבר כתב קודם (פסוק כ"ב) כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה, ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה. יע"ש. ועיין עוד בבעל הטורים מזה.

ורבינו עובדיה ספורנו ז"ל כתב לא תענון, אם ענה תענה אותו, אם כשתענה את היתום תהיה כונתך לענותו בלבד, אבל אם תענהו ליסרו ולהטיב לו, אין זה אלא גמילות חסדים. עכ"ל.

והנה בצד שראה לדברי חז"ל ודברי הראשונים הנ"ל שכל כך החמירו בענוי אלמנה ויתום, נתעורר לכתוב החילוק הנ"ל, דהני מילי בעינוי לשם ענוי, אבל המחנך את היתום להטיב דרכיו וללמדו דרך חיים, הוא גמילות חסד, ובודאי שלא יחשוש מהעונש החמור הנזכר. ולא ימנעו אנשים מלגדל יתומים בביתם או בבית מדרשם, בטענה שיפחדו שאם ירצו להוכיחם ולפעמים יש בזה גם יסורים וצער, וצעק היתום לאביו אבינו שבשמים, וישמענו כי חנון ורחום הוא, ויבא זה לידי עונש חמור כ"כ רח"ל, ויהיו מניחים מצוה זו, ולא יהיה מי שיטפל בהם, לזה אמר רבינו עובדיה ספורנו ז"ל דאדרבה הוא חסד אמיתי ולא יירא.

ומעשה שמעתי מפי מו"ר הגה"צ ר' שרגא פייבל שטינברג זצ"ל תלמידו ויד ימינו של החזון איש ע"ה, שהיו ילדים יתומים אחר השואה, והציעו למשפחה חשובה לגדלם תוך ביתם, והאב אמר שהוא חושש מזה, שכן דרכו עם ילדים לחנכם ופעמים צריך ליסרם בבחינת חושׂך שבטו שונא בנו. וא"ל רבינו בעל החזון איש ע"ה, שיקחם וינהג בהם כמנהגו עם בניו ולא יירא ולא יפחד, וכמדומני שהוסיף ואמר לו, שהוא ערב לו. וכן היה שגידלם והיו לת"ח ויראי ה' חשובים, ומורי הוראה מפורסמים. ישמע חכם ויוסף לקח.

ומינה ילמד כל חכם לב שמי שמטיב ליתומים ואלמנות, הנה שכרו כפול ומכופל לפניו, כאילו גמל חסד עם הקב"ה שהוא אבי יתומים ודיין אלמנה, ובודאי ישלם לו בעין טובה על אחת כמה וכמה, ויתן שכרו תיכף ומיד לא יאחר, כי מדה טובה כפולה, ויזכה ויראה בישועת השם.