זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ: (כב, יט)

הנה בודאי שמלת "אלהים" הנזכרת בזה חול הוא, ורש"י ז"ל האריך לפרש דאם הלמ'ד נקוד בקמץ או פתח, היינו לאלהים ידועים והיינו האלהים שכבר הוזהרתם עליו, וע"כ לא הוצרך לכתוב לאלהים אחרים. וכעין זה כתב הרשב"ם ז"ל.

והראב"ע ז"ל כתב, על דרך הפשט אינו מדבר על ישראל, כי כבר הזהיר על זה בדבור השני (לא יהיה לך אלהים אחרים על פני). רק בעבור הגר הכתוב אחריו נאמר, כי בעבורו נאמר, כל שוכב עם בהמה, כי כן מנהג עם נכרי. והנה על זה התנאי יגור בארץ ישראל, שלא ישכב עם בהמה, ושלא יזבח לעבודת כוכבים. ואמר לאלהים שהיה רגיל לעובדו מקדם. ומלת לאלהים כולל גם המלאכים. עכ"ל.

והרמב"ן ז"ל דחה דברי הראב"ע ז"ל, דבעשרת הדברות הזהיר על עבודת כוכבים בלאו, וכאן מפרש העונש והמשפט שנעשה בו, כאשר עשה בלא תרצח ולא תנאף, כי אלה הם המשפטים אשר ישים לפניהם, כי חייב אותו מיתת ב"ד שזה הוא יחרם. וע"ש.

ותיבת "יחרם", פירש רש"י ז"ל יומת, והוסיף דאע"ג דכבר נאמר בו מיתה (בדברים יז, ה) והוצאת את האיש ההוא וגו', בא ללמד על איזה עבודה חייב מיתה ואמר, זובח לאלהים יחרם, מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים (בקרבנות), מרבה אני את המקטיר והמנסך וכו', אבל שאר עבודות כגון המכבד והמרבץ (לפני ע"ז) והמגפף והמנשק (לע"ז), אינו אלא באזהרה ולא במיתה. ע"כ. וכ"כ הרמב"ן ז"ל והוסיף, דה"ה השתחויה שחייב מיתה, מיהו עבודה שדרך אותה ע"ז בכך, בכל ענין חייב מיתה, ואפילו פוער עצמו לפעור.

עוד הוסיף הרמב"ן ז"ל שהנכון במלת "לאלהים" בפת"ח, שהם המלאכים שנקראו אלהים בהרבה מקומות, ואמר, בלתי לה' לבדו. שהזובחים למלאכיו, חושבים לעשות רצונו שהם אמצעים וכו', ע"כ אמר בלתי לה' לבדו.

ור"י בעל הטורים כתב זובח לאלהים יחרם יחרם כל רכושו. (וזה מלבד חיוב מיתה שהוא פשט הלשון יחרם). וכמ"ש יוב"ע ע"ה. ע"ש. וכעין זה כתב רבינו הספורנו. וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל שכתב, כל מאן דדבח לטעות עממיא יתקטיל בסייפא, ונכסוי יתגמרון בגין כן לא תהון פלחין אלהן לשמא דה' בלחודוי.

והרמב"ם ז"ל (בהלכות עבודה זרה פ"ג ה"א) כתב, כל העובד ע"ז ברצונו בזדון חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עבד בשגגה מביא חטאת קבועה.

והוא המשנה דריש כריתות, שלשים ושש כריתות הן, ומונה עמם העובד ע"ז, וקתני, אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, ועל לא הודע שלהן אשם תלוי. וכו'. וכ"כ הרב המגיד שם. והוסיף דמ"ש הרמב"ם ואם היו עדים וכו', בסנהדרין (נג, א) אלו הן הנסקלין, ומונה עמם העובד ע"ז.

והנה תרגום יונתן בן עוזיאל הנז', כתב שמיתתו בסייף. וכתב המפרש שם, ומיתתו בחרב, וכן דין ע"ז. ע"ש. ואחר המחי"ר רק עיר הנדחת הם שנידונים בחרב. אבל יחיד שעבד ע"ז דינו בסקילה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל הנ"ל. וא"ל דיונתן בן עוזיאל סובר אחרת והוא גדול התנאים, דדבר זה מפורש בפסוק (דברים י"ז, ה') שעובד ע"ז דינו בסקילה. וצע"ג.

עו"כ הרמב"ם ז"ל (בהלכה ב') שם: עבודות הרבה קבעו עובדי ע"ז, לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה, ועבודת זה אינה כעבודת זה, כגון פעור שעבודתו שיפער אדם עצמו לו, ומרקליס שעבודתו שיזרוק לו אבנים, או יסלק אבנים מלפניו, וכו', לפיכך הפוער עצמו למרקוליס וכו', פטור, עד שיעבוד אותו דרך עבודתו, וכו', ובהלכה ג' כתב, ואזהרה וכו', במה דברים אמורים בשאר העבודות, חוץ ממשתחוה וזובח, ומקטיר, ומנסך, שהעובד באחת מארבע עבודות אלו לאחד מכל מיני ע"ז חייב, ואע"פ שאין דרך עבודתו בכך, כיצד, הרי שניסך לפעור או שזבח למרקוליס חייב. שנאמר, זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. זביחה בכלל העבודות היתה, ולמה יצאת, לומר לך מה זביחה מיוחדת שעובדים בה לשם, וחייב הזובח לאל אחר סקילה עליה, בין היתה דרך עבודתו בזביחה או אינה בזביחה, אף כל עבודה שהיא מיוחדת לשם, אם עבד בה לאל אחר בין שהיתה דרך עבודתו בכך, בין שאינה בכך, חייב עליה. וכו'. עכ"ל. ועיין עוד שם בהמשך הפרק הזה.

ובכלל דברי רבינו ז"ל נכללים עיקרי הדינים הנזכרים ברש"י ושאר המפרשים ז"ל.