וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה: אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת: (כב, טו-טז)

וכתב רש"י ז"ל "מהֹר ימהרנה", יפסוק לה מֹהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתובה וישאנה. "כמהר הבתולות", שהוא קצוב, חמשים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באונס, שנאמר (דברים כב, כט) ונתן השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף.

וגם הרמב"ן ז"ל כתב, ואמרו רבותינו (כתובות י, א), כי ענין המהר הזה הוא נקצב בענין האונס, כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוים בזה. אבל חילק הכתוב ביניהם שבאונס כתוב, ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו, (אבל בזאת אמר מהר ימהרנה לו לאשה, ופירש הרמב"ן למעלה שמלשון זה משמע שאינו חייב לישאנה, רק אם ירצה, וכמובן תלוי גם בה, שגם אביה יכול למאן). והטעם כי דרך להיות בחורי חמד מפתים בתולות בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהיה חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה בעל כרחה וישלם לה. ובעבור שגם היא חטאה בדבר, לא נתן עליו עונש שישאנה בעל כרחו ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ולדעת אביה, הרי היא עמו ככל הנשים. אין לה עליו כתובה בתורה. וע"ש שכתב שהואיל ודרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כוח כנגדם, ולכן אמר באונס, ולו תהיה לאשה, על כרחו. ולדעת רבותינו גם באונס בין היא ובין אביה יכולים לעכב, כי איננו הגון שיקחנה בעל כרחה ויעשה עמה שתים רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו, ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה, שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע. וע"ש עוד בזה.

והרמב"ם ז"ל כתב (בהלכות נערה בתולה פ"א ה"א), מי שפיתה בתולה קונסין אותו משקל חמשים סלעים של כסף מזוקק, והוא הנקרא קנס. וכן אם אנס אותה, וקנס זה מצות עשה של תורה, שנאמר, ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף.

ובהלכה ב' כתב: ואיזה הוא מפתה ואיזה הוא אונס, מפתה לרצונה, ואונס שבא עליה בעל כרחה. כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה, ודנין אותה בדין אנוסה, עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה. וכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה, מפני שלא זעקה, עד שיעידו העדים שהיא אנוסה. כגון ששלף חרב ואמר לה, אם תזעקי אהרוג אותך.

וע"ש בהלכה ג', שבין באונס בין ברצון אינה נישאת לו אלא לרצונה ולרצון אביה, אלא שבמפותה גם הוא לא חייב לכונסה, אלא יתן קנס וילך, אבל באונס אם היא ואביה רוצים, כונסה בעל כרחו אפילו היא חגרת או סומא או מצורעת כופין אותו לכנוס, וגם נותן קנס, ואינו מוציא לרצונו לעולם, שנאמר לא יוכל שלחה כל ימיו הרי זו מצות לא תעשה. ואין לה כתובה, שלא תיקנו חכמים כתובה, אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וזה אינו יכול להוציא. עכ"ל.

וע"ש עוד בהלכה ה', אם היתה אסורה לו, או נמצא בה זמה. ע"ש.