עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: (כא, כד)

בתרגום יונתן בן עוזיאל תירגם, דמי עינא חלף עינא, דמי שינא חלף שינא וכו'. וכן הוא בגמרא ובפוסקים, וגם אונקלוס שתירגם עינא חלף עינא שינא חלף שינא, גם הוא מסכים לזה שאין בזה מחלוקת, אלא שדרכו לתרגם בדיוק כלשון הכתוב, וכמו שפירשו בכתוב שהכונה לתשלום ממון כמו כן נפרש בתרגום נמי.

ורש"י ז"ל כתב בשם הגמרא (ב"ק פד, א) סימא עין חבירו, נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם. ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפ' החובל. עכ"ל.

ובדברים אלו היו מקטרגים רבים מהליצנים והמלעיזים על דברי תורה, באומרם שהחכמים מפרשים את התורה כרצונם ח"ו, עפרא לפומייהו. ואמרתי אעתיק מעט מהויכוח שהיה בין רבינו סעדיה גאון ז"ל לבן זוטא שר"י, וכפי שהובא בפירוש רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל כאן. וז"ל אמר רב סעדיה לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו, כי אם הכה עין חבירו וסרה שלישית אור עינו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת, אולי יחשיך אור עינו כולו, ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה, כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות ואין הדעת סובלת. אמר לו בן זוטא, והלא כתוב במקום אחר (ויקרא כד, כ), כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. והגאון השיב לו יש לנו בי'ת תחת על, והנה טעמו כן ינתן עליו עונש. ובן זוטא השיב לו כאשר עשה כן יעשה לו (שם שם, יט). והגאון השיב הנה שמשון אמר (שופטים טו, יא), כאשר עשו לי כן עשיתי להם, ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים רק גמולם השיב להם. ובן זוטא השיב אם היה המכה עני מה יהיה עונשו. והגאון השיב, אם עור יעור עין פקח מה יעשה לו, כי העני יתכן שיעשיר וישלם, רק העור לא יוכל לשלם לעולם. והכלל לא נוכל לפרש ע"ד מצות התורה פירוש שלם אם לא נסמוך ע"ד חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם. והנה יהיה פירוש עין תחת עין, ראוי להיותו עינו תחת עינו אם לא יתן כפרו, וכו', עכ"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב, עין תחת עין, הידוע בקבלת רבותינו (ב"ק פד, א), שהוא ממון, ויבא כלשון הזה בתשלומין ומכה בהמה ישלמנה נפש תחת נפש (ויקרא כד, יח), ואמר ר"א כי כונת הכתוב לומר שהוא חייב בכך אם לא יתן כפרו. והכתוב אסר עלינו שלא נקח כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות. אבל נקח כופר במי שהוא רשע לכרות אבר מאיבריו. ולכן לא נכרות אותו לעולם, אלא ישלם כדי דמיו, ואם אין לו, יהיה עליו חוב עד שתשיג ידו ונגאל, והראיה לדברי חכמים מה שאמר למעלה (פסוק יט), רק שבתו יתן ורפא ירפא, ואם נעשה באיש אשר יכה את רעהו כאשר עשה בו, מה ישלם אחרי כן. והוא גם הוא צריך שבת ורפוי, וע"ש שהאריך וסיים בזו הלשון: והכלל כי הקבלה בכל מקום אמת. עכ"ל.

והנה במשנה ריש פרק החובל (ב"ק פג, ב) תנן, החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים, בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובושת. בנזק כיצד? סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה וכו'. ובגמרא שם שאלו אמאי, עין תחת עין אמר רחמנא, אימא עין ממש, לא סלקא דעתך, דתניא יכול סימא את עינו מסמא את עינו, קטע את ידו מקטע את ידו שיבר את רגלו משבר את רגלו, ת"ל מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין. ואם נפשך לומר הרי הוא אומר (במדבר לה, לא), לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות. לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאין חוזרין וכו'. ע"ש.

ולהלן (דף פ"ד ע"א) תניא אידך, רשב"י אומר, עין תחת עין ממון, אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש, הרי שהיה סומא וסימא, קיטע וקיטע, חיגר וחיגר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין, והתורה אמרה משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם וכו', ע"ש.

עוד אמרו שם, אביי אמר אתיא מדתני דבי חזקיה, דתנא דבי חזקיה עין תחת עין, נפש תחת נפש, ולא נפש ועין תחת עין. ואי סלקא דעתך ממש, זימנין דמשכחת לה עין ונפש תחת עין, דבהדי דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה וכו'.

והרמב"ם ז"ל בהלכות חובל ומזיק (פ"א ה"א) פסק דהחובל בחבירו חייב לשלם לו חמשה דברים וכו', ובסוף הלכה ב', כתב, שנאמר עין תחת עין, מפי השמועה למדו שזה שנאמר תחת לשלם ממון הוא. והוסיף וכתב בהלכה ג' שם, זה שנאמר בתורה (ויקרא כד, כ), כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר, או לחבול בו כמו שעשה, ולפיכך משלם נזקו. והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר. עו"כ בהלכה ה', ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין וכו', תשלומים הוא. שנאמר חבורה תחת חבורה, ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא, הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין, וה"ה לתחת הנאמר בעין ובשאר איברים. ועוד הוסיף בהלכה ו' שם אע"פ שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב, כולם מפורשים הם מפי משה מהר סיני, וכולן הלכה למעשה הן בידינו, וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובכל בי"ד ובי"ד שעמדו מימות משה ועד עכשיו. עכ"ל.