אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: (כא, ג)

וכתב רש"י בשם חז"ל בקידושין (כב, א) ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא? אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי, חייב במזונות אשתו ובניו. ובשפתי חכמים (אות ל') כתב בשם הרא"ם ז"ל, דאע"ג דמפסוק זה לא משמע אלא "אשתו" ולא בניו, מ"מ יש פסוק אחר (ויקרא כה, מא) ויצא מעמך הוא ובניו וגו'. ובגמ' קידושין מתרץ למה נאמרו תרוויהו. וכן כתבו בדעת זקנים מבעלי התוספות. ע"ש. וגם הרמב"ן ז"ל כתב כן.

והן בעוון רבים בעלי חשבונות, המנגחים את חוקי תורתנו ומצוותיה, וטוענים שהתורה והחכמים מקפחים את הנשים והחלשים ח"ו, לו חכמו ישכילו לעמקיה ומסתריה של התורה, היו רואים נפלאות, הנה התורה הזאת שקדמה לכל הדוגלים בדאגה לעניים וחלשים ולזכויות העובדים, קבעה בפרשה זאת, יתדות חזקים ונאמנים לא ימוטו לעולם, בטובתם של העובדים, עד שחייבה לאדון שקנה לו שכיר לשש שנים, ושלם הכל מראש, אך הכסף ניתן כולו או לנגנב, בנמכר בגנבתו, או לבעלי חוב כאשר הוא מכר את עצמו מחמת דוחקו, ועתה הוא עובד ואוכל, ואשתו וילדיו מה תהא עליהם, וחייבה התורה את קונהו, שבקנותו את עמל כפיו של זה לשש שנים, קיבל עליו פרנסתו, ופרנסת אשתו וגם פרנסת ילדיו, כדי שלא ישארו בחוסר כל. נמצא שגם בעת שדאגה התורה לגנב שיבא על עונשו ועל תיקונו, ודאגה גם לנגנב שיקבל מה שנגנב לו, בד בבד דאגה וחמלה על החלשים לתת להם פרנסתם.