זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. (כ, ח)

כבר הזכרתי לעיל (מאמר הקודם), את דברי חז"ל, שאמרו "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" והביא דבריהם רש"י ז"ל. ופירשתי מהי המשמעות של כל מלה מהם, ומדוע הוצרכו להאמר בדבור אחד.

וזכורני שנכתב לי בשם ספר "חכמה עם נחלה", שפירש, שזכור ושמור רומזים לאמונת ה', והביטחון בו יתברך. שכן "זכור" הוא לזכור איך ברא ה' את השבת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. נמצא שיום השבת מזכיר לנו שהי"ת ברא יצר ועשה את השמים ואת הארץ וכל אשר בהם, וינח ביום השביעי, ועל כן ציוה אותנו לשבות ביום שבת קדש. נמצא שבתיבת "זכור", טמונה האמונה בהי"ת שהוא היוצר ומקיים את כל העולמות. ובמלת "שמור" רמוזה מדת הבטחון בה', שאדם מניח מלאכתו, וסחורתו ומפסיד הון רב, ע"י שנמנע ממלאכה ומסחר ביום השבת, ופעמים מדובר בהון עצום ורב והאדם מבטל הכל, ושומר את יום השבת, ובוטח בה', שהוא הזן והוא המפרנס, וברכתו היא שתעשיר, ואפס זולתו.

נמצא שע"י שמירת שבת מתחזק ביטחונו של האדם בהי"ת. ואמרתי ליישב עפ"י דבריו ז"ל דאתי שפיר, ששתיהן נאמרו בדבור אחד, שהאמונה והבטחון קשורים וכרוכים זה עם זה, ואי אפשר להפריד ביניהם כלל, שביטחון בודאי לא יתכן כלל וכלל בלי אמונת ה'. דבמה יבטח אם לא הושלמה אמונתו ביחוד ה', ואשר לו לבד היכולת, והוא משגיח בהשגחה פרטית על כל הנעשה, ואין אפשרות לעשות גדולה וקטנה, רק ברצונו יתברך, ואפס זולתו, ופשיטא שלא תושלם מדת בטחונו, עד שתושלם אמונתו בהשלמה גמורה. כי כל זמן שהאדם בוטח בהשתדלותו ובחכמתו ובחריצותו, וכל כיוצא בזה, עדיין הוא חסר בבטחון וגם באמונה, ובפירוש אמר הכתוב (דברים יא, יח), השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו', ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, ואמרת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל.

נמצא דאם האדם תולה את אושרו ועושרו בעצמו ובכחו, התורה מכנה אותו שוכח את הי"ת כמו שנאמר "ושכחת את ה' אלהיך". עוד צריך לדעת שכמו שהבטחון לא יושלם רק אחר השלמת האמונה, גם האמונה עצמה אם אין עמה בטחון בהי"ת הרי היא חסרה ופגומה, כי אם האדם מאמין שהכל נעשה ע"י הי"ת ובהשגחתו הפרטית, א"כ בעל כרחו הריהו צריך לבטוח בו ולהשליך עליו כל יהבו, שהרי אי אפשר להשיג מאומה ואי אפשר להתקיים כלל רק על פי ה' ועל פי רצונו בלבד, וכמו שכל חסרון באמונה מחסיר בבטחונו בהי"ת, הכא נמי כל חסרון שחסר לאדם בבטחון בה' מעיד על חסרונו של אותו האדם באמונתו בה', דזה תלוי בזה, ואין אחד מהם יכול להיות מושלם אם יחסר ממנו החלק השני.

באופן שהאמונה והבטחון הם שתים שהן אחת ממש, ואי אפשר להפריד ביניהם, ואם יחסר כלשהוא מאחת מהנה, נמצא ששתיהן חסרות. כי שלימות כל אחת מהן תלויה בשלמות חברתה, וכיון ששמור וזכור רומזות לשתי אלה, ע"כ נאמרו ונשמעו באחת ממש, ללמדנו שאעפ"י שהם שני דברים, הם משלימים זה את זה ואי אפשר להפריד ביניהם כלל.

עוד כתב שם, לפרש עפ"י הנ"ל, מאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי (שבת קיח, ב), אלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות, מיד היו נגאלין. וצריך להבין למה נקט שתי שבתות דוקא, ולא די באחת, ואם צריך יותר למה לא נקט שלש שבתות, בבחינת החוט המשולש. ופירש, דהנה שני בתי המקדש נחרבו בעוונותינו הרבים. הראשון נחרב משום עוון עבודה זרה, והשני משום שנאת חנם. וכל זמן שלא תיקנו בני ישראל שתי מדות הללו, מתעכבת הגאולה. והנה בבית ראשון פגמו באמונה, בזה שעבדו עבודה זרה, ובבית שני פגמו בבטחון, שאם היה בטחונם שלם עם ה', לא היו באים לידי שנאת חנם. ועל זה אמר ר"י משם רשב"י ע"ה, אלמלא שמרו שתי שבתות, אחת כנגד "זכור", שהוא האמונה וכנ"ל ובזה יתקנו הפגם שנעשה בבית ראשון, ושבת אחת כנגד "שמור", שהוא בחינת הבטחון וכנ"ל ובזה היו מתקנים הפגם של בית שני, וא"כ אין עוד עיכוב, ומיד נגאלים, וש"י.