זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. (כ, ח)

הנה בספר משנה תורה נאמר (דברים ה, יב), שמור את יום השבת לקדשו. ודרשו חז"ל (ראש השנה כז, א שבועות כ, ב) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, והובאו דבריהם ברש"י ז"ל כאן. והוסיף וכתב: וכן מחלליה מות יומת (להלן לא, יד), וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט). וכן לא תלבש שעטנז, גדילים תעשה לך (דברים כב, יא-יב). וכן ערות אשת אחיך (ויקרא יח, טז), יבמה יבא עליה (דברים כה, ה). הוא שנאמר (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי וכו' עכ"ל. וכונתו דבמצות הנזכרים יש סתירה, שהתורה שאסרה לחלל שבת, היא שאמרה להקריב קרבן תמיד בשבת. ואסרה שעטנז, וציותה לעשות גדילים משעטנז. ואסרה אשת האח כאחת העריות, ואמרה יבמה יבא עליה. והכא נמי יש סתירה, שהרי זכור היא מצות עשה, ושמור היא לא תעשה, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל כאן שכל מקום שנאמר השמר ופן ואל היא מצות לא תעשה. והביאו הרב שפתי חכמים אות א'. ויעו"ש מה שכתב עוד בזה.

וכתב הרמב"ן ז"ל בפירושו, שזו הסיבה שלא עמדו חז"ל על שאר השינויים שבין הדברות של יתרו לבין אלו של ואתחנן, משום שכאן יש הבדל, שזכור הוא עשה לזכור לקדשו ולא נשכחהו, ושמור שנזהר ונשמור שלא לחללהו, ולא ראוי להחליף בין עשה ללא תעשה. וע"ש ששאל הרמב"ן ז"ל מדוע הוצרך הכתוב לכתוב שניהם. ורש"י ז"ל כתב, ופתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת (ביצה טז, א). והרמב"ן האריך להוכיח שזו מדתו של שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד, מצא בהמה נאה אומר תהא זו לכבוד שבת. למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים וכו'. והקשה הרמב"ן מדוע רש"י הביא פירוש הפסוק אליבא דשמאי והרי הלכה כהלל, ע"ש. ובשפתי חכמים משם הרא"ם מחלק בין מאכל ובין חפץ שבזה גם הלל מודה.

נמצאנו למדים שמפרשים כונת חז"ל ששתי התיבות נאמרו ללמדנו קדושת השבת בב' אופנים, שיש לזוכרה ולקדשה תמיד, וגם לשמור ולהמנע מכל מלאכה, אלא שעדיין צריכים אנו להבין, מדוע צריכים היו להאמר בדבור אחד וגם שנשמעם באזנינו ביחד ממש. שכל זה הוא שינוי הטבע, ובודאי שהקב"ה שהטביע המטבע להנהגה רגילה בעולם, לא חפץ בשינוי בכדי, ורק בעת שיש צורך גדול אז הוא משנה אותו. וא"כ יש להבין מה הצורך שהיה בזה.

וצריך לומר ששני הענינים הללו, דבר אחד הם בלא פירוד כלל, כי יום השבת אינו רק יום של הפסקת עבודה, כדי לאגור כוחות ליום העבודה שאחריו, ולא יום מנוחה במובן הפשטי, שהחומר ממנו אנו קרוצים מתעייף וצריך לחדש הכוחות. כי אעפ"י שכל זה חשוב וגם נחוץ, ואולי כלול במצוה זו כבדרך אגב ממש, אך אין זו תכלית המצוה ולא מהותה, אלא המצוה היא לקדש את עם ישראל בקדושת השבת, וקדושת השבת צריכה זכירה והכנה דרבה, בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ע"ז ג, א), כי כל השפעה של קדושה, צריך הכנה לקראתה בבחינת (שמות טז, ה), והכינו את אשר יביאו, וכגודל ההכנה כן גודל השפע שיקבל. וצריך הכנה גם להיות מופנה מכל עסק ומכל מלאכה, ויהיה ראשו ורובו שקוע בקדושה כל יום השבת מתחילתו ועד יציאתו, ולא יסיח דעתו מקדושת השבת כלל, ולא די רק בהכנה של ערב שבת. ושני דברים אלו ביחד, עושים את השבת ליום קדוש מכל ימים, והוא מקור הברכה והשפע לכל הימים, ובשביל זה נאמר, זכור את יום השבת לקדשו, שמור את יום השבת לקדשו, לא סתם זכירה ולא סתם שמירה, אלא כולם יהיו מכוונים לתכלית אחת ויחידה, "לקדשו", ואז האדם זוכה, וחלה עליו קדושת השבת ומלווה אותו בכל ימות החול. ולא תושלם תכלית השבת לכוין קדושתה כראוי ולקבל השפע הראוי, אלא בהשלמת שני הדברים הללו יחד באהבה כלולה.

על כן זכור ושמור בדבור אחד השמיענו אל המיוחד, למען נשכיל ונבין שאין כאן רק הימנעות ממלאכה ומכל עסק, שהיא שלילת החולין, אלא יש כאן עשיה דקדושה וחלותה ע"י הכנה רבתי מערב שבת, וע"י שהאדם מפנה עצמו מכל עסק במשך השבת. ורק בהתחבר שני תנאים אלו ביחד ממש, בלא שום פירוד ובלא לתת ריוח ביניהם, אז זוכים לקדושת השבת.

וכן עשה הבורא ישתבח שמו בכבודו ובעצמו, כדכתיב (בראשית ב, א-ג), ויכולו השמים והארץ וגו', ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו וגו'. וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו וגו', שני דברים יש כאן, "ויכל אלהים", ואח"כ "וישבות", גם שלילה וגם חיוב. ורק אחרי שנים אלו, נאמר, ויברך אלהים את יום השביעי, ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. וגם בקידוש של ערב שבת אומרים כל זה, כדי להזכיר מה שהוא יתברך עשה בשבת לקדשו ולברכו, ומיד מתחילים בקידוש שלנו, להדבק במעשיו יתברך.

ושו"ר בסוף דברי הרמב"ן ז"ל אצלנו בזה שכתב, אמר הכתוב "לקדשו", שהשביתה בו תהא בעבור שהוא יום קדוש, ולפנות המחשבה מהבלי הזמן, ולתת עונג לנפשינו בדרכי ה'. ולשמוע בו דבר ה' מהחכמים, וכמו שכתוב (מ"ב ד, כג), מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, ואמרו חז"ל (ראש השנה טז, ב סוכה כז, ב), מכלל דבחדש ובשבת בעי למיזל. וע"כ שקולה שבת נגד התורה, שבה נעיד על עיקרי האמונה בחידוש ובהנהגה ובנבואה.

עוד כתב הרמב"ן שם שבמכילתא (כאן) רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירש הוא ז"ל, שהגוים מונים לשם הימים, עצמם, וקראו לכל יום שם, על שמות המשרתים, וישראל מונים ע"ש השבת, אחד בשבת, שני בשבת וזה הפשט של זכור את יום השבת, לזוכרו בכל יום, וכן פירש ר"א. ע"ש עוד.

והנה הישמעלים למדו לקרא לימים ראשון ושני וכו', שלא כהנוצרים שקוראים לימים על שמות המשרתים כמ"ש הרמב"ן ז"ל. אך אין אומה ולשון, שקוראים ראשון בשבת, או חמישי בשבת, מלבד עם ישראל שלהם ניתנה השבת, ויש בזה עוד ענין לרמז שכל הימים, מתברכים מיום השבת, כי היא מקור הברכה.

עו"כ הרמב"ן ז"ל, (למעלה אחר שכתב שזכור הוא עשה, ושמור הוא לא תעשה) שבמדרש רבי נחוניא בן הקנה, הזכירו בו סוד גדול. וכתב ש"שמור" בלילה ו"זכור" ביום. ועוד "שמור" הוא לא תעשה והוא יראה, ו"זכור" עשה והוא אהבה, שהיא גדולה מיראה. ועל כן אתי עשה ודחי לא תעשה, ובעונש מצינו שעונש על הלא תעשה גדול יותר ממבטל מצות עשה לפי שהוא דין.

עוד כתב הרמב"ן להלן, שעל דרך הפשט, היא מצוה שנזכור בכל יום את השבת ולא נשכחהו, כדי לזכור מעשה בראשית ונודה לה' בכל עת. והוא עיקר גדול באמונת האל. עכ"ד.