וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (יט, ג)

הפסוק הזה אומר דרשני, דלכאורה היה צריך לומר, ויקרא אליו ה' מן ההר, ואח"כ יכתוב, ומשה עלה וגו'. וצריכים לדעת האם הקריאה קדמה, או עלייתו של משה קדמה לקריאת ה'. גם צריכים להבין פירוש, "ויקרא" אליו ה', האם קראו מלשון "הזמנה" שיעלה אליו, או פירושו שקרא אליו את זאת הקריאה, כה תאמר לבית יעקב וגו'.

ורבינו הראב"ע ז"ל, פירש דמה שכתוב ויקרא אליו ה' וגו', וכבר קרא אליו השם, כי בלי רשות לא היה עולה. והזכיר "מן ההר", כי לא עלה למעלה מן ההר, כי שָם דבר עמו השם, ואל יקשה עליך בעבור שאמר אחרי כן, וירד ה' על הר סיני. כי הזכיר זה כנגד כל ישראל, לראותם הענן והאש, כי כן כתוב (דברים ד, לו), ודבריו שמעתם מתוך האש. עכ"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב על הראב"ע ז"ל, שלא נראה לו שה' כבר קרא אליו מקודם, כי הקריאה היא, כה תאמר לבית יעקב, והוא יפרש ויקרא אליו לאמר לו, כה תאמר לבית יעקב. ואיננו נכון, וע"ש. והעולה מדבריו, שמיום בואם אל הר סיני כסה הענן את ההר, והיה שם כבוד ה', והוא ששת ימים קודם מתן תורה, ומשה עלה אל האלהים, היינו אל קצה ההר, להזדמן לפניו. ולא בא אל הערפל אשר שם ה'. ויקרא אליו ה' מראש ההר, כה תאמר לבית יעקב.

נמצא דהראב"ע מפרש, שמה שנאמר, ויקרא אליו ה', מלשון הזמנה, היינו שהי"ת קרא אל משה שיעלה אליו, ובאמת הקריאה קדמה לעלייתו של משה, שלא יתכן שיעלה וה' לא קראו עדיין, והקריאה היתה כדי לומר לו, כה תאמר לבית יעקב וגו'. וזה שכתוב, לאמר כה תאמר לבית יעקב וגו'.

אבל הרמב"ן ז"ל מפרש שמשה לא עלה אל ההר, אלא ניגש עד קצהו, להיות מזומן שם לפניו יתברך, לכל אשר יצוהו, והיא הכנה לקראת דבר ה' אליו, (ודומה לזה עשה יהושע שנשאר בתחתית ההר כל הארבעים יום וארבעים לילה, שמשה רבו היה עם השכינה). ואז קרא אליו ה' מראש ההר, ולא שקראו לעלות אליו, (דאינו מפרש הקריאה כהזמנה) אלא ויקרא אליו הקריאה הזאת, כה תאמר לבית יעקב וגו'.

וראיתי לרבינו בעל אוה"ח הק' זיע"א, שרוח אחרת עמו בענין זה, והוא ז"ל מפרש, שמשה קדם ועלה, ותיכף קרא אליו ה'. והוסיף בזה"ל, "ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה לא תקדים, אלא למזמין אותם ומעיר על הדבר, וכמאמרם ז"ל (זוהר ח"ג צב, א), באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו (בראשית ב, ו), ואד יעלה מן הארץ, והשקה "מלמעלה" את כל פני האדמה, וירמוז באומרו, ויקרא לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה, על הכנתו וזריזותו בדבר. עכ"ל.

נמצא דמפרש הכתוב כסדר כתיבתו, ומשה עלה אל האלהים שנזדרז ועלה קודם שה' יקראהו, לעורר את האהבה, לקרבה אל ה' ולדבקה בו, בכל נפשו ובכל לבבו, והיא בחינת אתערותא דלתתא, שצריכה להיות מקודם, והיא המעוררת אתערותא דלעילא, ואז ויקרא אליו ה' ביקר וגדולה, על זריזותו והכנתו מקודם.

ויש מקום בראש להעמיד דברי הראב"ע ודברי האוה"ח הק', בענין אחד, ולומר דלא פליגי אהדדי. כי שני הרעיונות אמת, שבאמת צריך להקדים באתערותא דלתתא, ומאידך לא יתכן שיעלה למקום השכינה חונה ממש, והוא לא נקרא וכטענת הראב"ע ז"ל, והמחלוקת היא לאן עלה משה, והראב"ע ז"ל מפרש שעלה אל מקום השכינה, שהוא על ההר, ועל כן מפרש דבעל כרחנו צריך לומר שכבר קרא לו קודם לעלייתו שם, דלא יתכן לעלות אל השכינה ממש בלא קריאה. אך הרב אוה"ח אפשר דקאי בשיטת הרמב"ן ז"ל שמשה עלה רק עד קצה ההר, כדי להיות מזומן שם, ובזה יכול הוא לעמוד במקום היותר קרוב למקום השכינה, שתיכף שיקרא לו ה', יהיה כבר מוכן ומזומן במקום הקרוב ביותר, ששם יכול היה לבא בטרם יוזמן, וכך עשה. וזו היא ההכנה וההתעוררות שהתחילה ממנו, ומיד באה התעוררות של מעלה, ויקרא אליו ה'.

ואולם בענין שלמדנו גם מהראב"ע ז"ל וגם מהרמב"ן ז"ל, שהשכינה כבר שרתה על ההר עוד קודם שעלה משה שמה. בזה דברי הרב אוה"ח שונים, שהוא ז"ל כתב, "מן ההר לאמר", פירוש לצד כי דבר ה' בא מן שמי השמים, "כי עדיין לא ירד ה' על הר סיני", אשר על כן בא הכתוב להודיענו כי ציוה ה' על הקול שיעבור דרך ההר, ומשם ישמע משה אמריו, ולא יפנה לצדדיו, גם לא ישמע אל אזן משה קודם שיגיע להר, אלא להר יבא, ומן ההר יהיה נשמע אליו וכו', עכ"ל.

והנה בנקודה זו שהקול יורד תחילה להר, ומן ההר יעבור לאזן משה, כן הוא גם במשכן שנאמר (במדבר ז, פט) ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארן העדת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ופירש"י ז"ל "מבין שני הכרובים", הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים, ומשם לאהל מועד. עכ"ל.

נמצא שחז"ל אומרים שהקול יורד מן השמים לבין שני הכרובים, ולא נשמע תחילה באהל מועד, ולא מגיע לאזניו של משה, עד שיורד לבין שני הכרובים, ומשם נשמע הקול במשכן. והן הדברים שכתב כאן האוה"ח הק', שהקול בא משמי השמים להר, ומשם בא הקול לאזניו של משה רבינו ע"ה.

ובהקדמה לשו"ת שמע שלמה (ח"ה), פירשתי בס"ד, שהקול יורד מן השמים לבין שני הכרובים, כי מצבם הרוחני של עם ישראל היה משתקף בכרובים, וכמו שאמרו חז"ל במסכת יומא (נז, א) שבשעה שישראל עושים רצונו של מקום היו הכרובים עומדים ופניהם איש אל אחיו, וכשאין ישראל עושים רצונו של המקום, הכרובים היו הופכים פניהם לצדדים, ועל כן קול ה' ברוך הוא, בא מן השמים לבין שני הכרובים, ושם מקבל את הגוון הנכון אם יהיה קול של רחמים או של גבורה וכיו"ב, והכל לפי מצבו הרוחני של ישראל, ומבין שני הכרובים הקול מִדַּבֵּר אליו, אחרי שקול זה קיבל את תוארו הראוי לו עפ"י המצב הרוחני של עם ישראל.

ואולי י"ל גם כאן בדברי האוה"ח הקדוש זיע"א, שבאותו מעמד נורא, שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית וכו', היה מצבם של ישראל מתגלה בהר, ועל כן הקול בא משמי השמים אל ההר, ומן ההר לאזניו של משה רבינו ע"ה, כי קול ה' הוא פשוט, וע"י המקבלים מתקבלת צורתו אם לחסד או לדין, וכמו שמצאנו במזמור לדוד הבו לה' בני אלים, שיש בו שבעה קולות, כנגד שבע ספירות חג"ת נהי"ם שבע אמות הבנין, וקול ה' על המים שהוא הקול הראשון, ההוי'ה נקוד בסגול שהוא חסד, וקול ה' בכֹּח נקוד בשוא, שהוא גבורה, וקול ה' בהדר, נקוד בחולם שוא מדת התפארת וכן על זה הדרך. וביארתי שם בס"ד שקול ה' ברוך הוא הוא פשוט ומרומם מעל כל זה, והוא אחד ומיוחד. אלא שהשינוי תלוי במקבלים, וכשהם טובים ורצויים לפני ה', מקבלים בחסד, וכן ע"ז הדרך. ועתה במעמד הר סיני, מצבם של ישראל השתקף בהר אשר ירד עליו הי"ת, ועל כן כתב האוה"ח הקדוש שהקול יורד משמי שמים, כלומר יורד זך ופשוט, ויורד אל ההר, ושם נקבע הקול לפי מצבם של ישראל, ומשם מגיע הקול למשה רבינו ע"ה ועל ידו יתפשט השפע ההוא לכל ישראל.