הדפסה
מדוע עצת מינוי השופטים באה ע"י יתרו דווקא ולא נצטוה עליה משה מאת ה'

וַיַּרְא חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב, וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹהִים, כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו, וַיֹּאמֶר חֹתֵן משֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה, נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ, עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן, וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ, אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם. (יח, יד-כג)

כתב בספר עניני הסדרה (פסוק יז) רבים מקשים, הרי עצת יתרו לא היתה כל כך עצה עמוקה, שלא הבין אותה משה ולא אחד מישראל, שיוכלו לעשות שופטים. וע"ש שהאריך להקשות ויישב הענין בטוב טעם.

ועדיין לא הונח לנו גם בדב"ק שם, מדוע ה' לא ציוה על זה, והלא המשפט לאלהים הוא, ועפ"י התורה הם שופטים, ומדוע א"כ לא ציוה הי"ת על סדרי המשפט, וחלוקת סמכויות וכיו"ב עד אשר בא יתרו ומצא בקעה להתגדר בה.

ואולי יש מקום לומר שהואיל וכבוד הי"ת ברוך הוא, תלוי במשפט התורה, ובודאי כבודה של תורה תלוי בזה שישפטו עפ"י התורה, ולא יסורו ממנה ימין ושמאל, ולא ימציאו להם משפטים משלהם, ובודאי לא משל אחרים, כי כשניגשים לערכאות וק"ו כששופטים ולא עפ"י משפט התורה. יש בזה חילול ה' ובזיון צורב לתורה, ואויבינו פלילים. והרמב"ם ז"ל (הל' סנהדרין פכ"ו הלכה ז) כתב על זה, שהפונה לערכאות הרי הוא הוא מרים יד בתורת משה רבינו ע"ה. וכן פסק מרן ז"ל בש"ע חו"מ (סימן כו סעיף א) והואיל וכבוד ה' ותורתו תלויים בזה. ע"כ תיקון הענין צריך לבא על ידינו, בבחינת תנו עוז לאלהים, שאנחנו נכין הסדר והצורה שעליו יכון משפט התורה, ונעביד ליה כדי קיומיה. וישראל עצמם לא רצו וגם לא העזו לדרוש שימנו דיינים, כי העדיפו לשמוע דבר ה' מפי משה רבינו ע"ה, ששמע מפי הגבורה, בבחינת דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ, טז), ומשה לרוב חיבתו לישראל, ולרוב הכנעתו לתורת אלהים חיים, לא היה מעלה על דעתו, לחשוב על רוב עמלו ויגיעתו עליה, עד כלות הנפש, ויט שכמו לסבול עולה של תורה ועול העם הקדוש וטרחתו ולא היה מרגיש בזה כבדות ועייפות, כי כאשר ישא האומן הנאמן את בנו אהובו היונק, באהבה וברוב חיבה, כן היה נושא עול העם, על כפיו בחמלה רבה ובנפש נדיבה, במדב'ר בערב'ה, לרוב האהבה, שאהבם בכל לבבו, ולרוב נאמנותו והכנעתו לפניו יתברך עד שביטל כל רצונותיו ועניניו האישיים ביטול גמור ומוחלט, ולא נשאר אצלו מקום לחשוב מחשבות, ולהעלות רעיונות שיקלו עליו.

צא וראה כמה היה משה מחשיב ומוקיר את עם ה', ומדבר עמם כאב המדבר עם בנו, והכל בשפה ברורה ובנעימה, ובמענה רך היה משיב להם בדבריו הנעימים. ודבר זה נלמד מן החומרה שהחמיר עליו הי"ת ודקדק עמו על שאמר לישראל (במדבר כ, י) שמעו נא המורים (וראה דברי רבותינו בב"ר צט, ה). ומכאן נודעה גדולת עדינות נפשו בענוה יתירה, והיה נושא על שכמו עול הצבור וטרחם ומשאם באהבה וברצון גמורים, עד שלא עלתה על דעתו לבקש לו עוזרים שישאו עמו בעול הגדול הזה.

ומאת ה' היתה זאת ליתרו למנה, על אשר הציל את משה ונתן לו בתו לאשה, ועתה מסר נפשו ובא למדבר כדי לקבל תורה, ולהדבק בשכינה. וגם הביא את צפורה אשת משה ושני בניה עמה, אעפ"י שהיה תנאי ביניהם, שהבן הראשון יהיה לחלקו. ועל כל זאת זיכהו ה' שעצה טובה זו, שיש בה קיום משפטי התורה תהיה על ידו, וע"י עם ישראל, וע"י זה יתגדל ויתקדש עילאה, ותרום קרן תורתנו הקדושה.