וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. (יח, א)

הנה בברכת אליהו פרשת בראשית (מאמר ב), ביארתי מאמר חז"ל (יבמות קכא, ב ב"ק נ, א ירושלמי ביצה ג, ח), שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, שנאמר (תהלים נ, ג), וסביביו נשערה מאד. ושאלתי, וכי משום שהם חסידיו כך ראוי להם. ופירשתיו עפ"י אמרי קדוש הרב אוה"ח (בראשית א, א), על דברי חז"ל (ב"ר יב, טו), שחשב הקב"ה לברא את העולם בדין, וכתב הרב זיע"א, שמחשבתו של הקב"ה לא בטלה, אלא נשארה למעלה לשוכני שמים, וע"ש שהוכיח את זה ממעשה (חגיגה טו, א) דשר הפנים של מעלה שישב לכתוב זכויותיהם של ישראל, וע"י זה נגרם טעות לאלישע בן אבויה במעשה של הארבעה שעלו לפרדס, שחשב שיש שתי רשויות ח"ו. והלקוהו למט"ט שתין פולסין דנורא. אעפ"י שבהיתר ישב. וכן מאליהו הנביא בענין רבי חייא ובניו (ב"מ פה, ב). וכתב שם דזה מדוקדק בפסוקים שנא' (בראשית א, א), בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, שבהזכירו שם "אלהים" שהוא מדת הדין הסמיכו ל"שמים", ובפסוק שבו שיתוף הרחמים הקדים את הארץ, שנאמר (בראשית ב, ד), ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.

ועפי"ז פירשתי מ"ש חז"ל שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, והוא, מפני שהם בעלי דרגה גבוהה ויניקתם ממקומות גבוהים, וקרובים הם לשוכני שמים, על כן מדקדק עמם, כמנהג שוכני שמים. ע"ש.

והנה גם כאן נאמר, את כל אשר עשה אלהים למשה, כשהזכיר "אלהים" הקדים את "משה" לפני "ישראל עמו. ואח"כ אמר, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. שלגבי ישראל הזכיר שם הוי'ה ב"ה.

וכעת ראיתי שרבינו יעקב בעל הטורים ז"ל, עמד על זה שהזכיר שם אלהים לגבי משה, ופירש דהכי קאמר וישמע יתרו וגו', את כל אשר עשה אלהים למשה, שהקב"ה עשה את משה אלהים לפרעה, אי נמי, שמע שבא עליו במדת הדין להורגו, על שלא מל את בנו. שנאמר (שמות ד, כד), ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ושמע שניצל מזה.

ואולם לפי מה שאמרתי לעיל, התנהג ה' עם האבות במדת אלהים", וגם עם משה נהג כן.