וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה', וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂת אֹתָהּ: (לו, א-ב)

ראה מה שביארנו בעה"ו במאמר הקודם, ויש להוסיף כי גם כאן בשני הפסוקים חוזר עוד שתי פעמים, ומדגיש: אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה. אשר נתן ה' חכמה בלבו. לומר שגם בשעת העשיה היה משה מדגיש להם שלצורך זה נתן להם ה' חכמה, ומפיו דעת ותבונה, ואין זה שלהם, וגם הם שיננו דבר זה לעצמם, וקיימו את רצון ה' במושלם.