וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ. (יד, ל-לא)

והנה אמרתי לכתוב בזה מה שנתחדש לי בס"ד, דצריך להבין אמרו "ביום ההוא", והלא כבר נושעו ישראל ממצרים ביום ט"ו ניסן שהוא א' דפסח, והיום שבו נקרע ים סוף הוא שביעי של פסח, ואיך אומר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. ואעפ"י שאפשר לומר, שלא על הישועה הכללית שיצאו מארץ מצרים מדבר, אלא על הישועה שנושעו מיד המצרים ברודפם אחריהם, והשיגום חונים על שפת הים, אך עדיין קשה אומרו, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וכי עד עתה לא ראו. וכן מה שסיים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וכי רק עתה השיגו יראתו וגם אמונתו, וכל מה שהיה במצרים לא הועיל ח"ו.

ומתוך התבוננות בדברים אלו, נלע"ד לבאר הענין, בהקדים נקודה אחת יסודית, שחייבים להביאה בחשבון טרם נבא להבנת הענין. והיא, שיש הבדל יסודי בינינו ובין העם היוצא ממצרים. כי אנחנו מסתכלים על כל הענין מסופו לתחילתו, כיון שהננו נמצאים אחר כל המאורעות שעברו על עם ישראל, וגם אחר מתן תורה. ואנו מתבוננים על הכל, גם על תחילת שליחותו של משה אל פרעה ואל עם ישראל, אך את הכל אנו רואים וחושבים כדבר ברור וגלוי, את כל הנעשה ואת כל התוצאות עד לאחת. ואנו גם דנים על אבותינו, ותמהים ומקשים עליהם, וגם מתרצים אותם, וכל זה בזמן שהמעשים גלוים וידועים. אך ההסתכלות הזו אינה נכונה כדי לדון על פיה את מה שנעשה בזמן ההוא, כי אנו צריכים לדון בעניינם והשגתם עפ"י הסדר הנכון, וכל זמן שהיו ישראל במצרים עדיין לא ראו את התוצאות, ולא יכלו לחוש את העתיד, ומה שעיניהם ראו באותו זמן, הוא רק ההוה שנעשה כעת לעיניהם, ומאחר ורק ההוה היה לפניהם, היו להם תמיהות רבות מחוסר השגה וחוסר הבנה בכל מה שנתהוה לעיניהם ממש ואחריתו לא ראו עדיין. שכן בא משה ואהרן וכל זקני ישראל, ואומרים ומבשרים לעם ישראל את בשורת הגאולה, ומזכירים להם, את הלשון המיוחד המסור להם מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב וגם מיוסף, והוא "פקד יפקוד אלהים אתכם" (בראשית נ, כה). וקבלו הדברים באמונה שלימה ותיכף ויאמן העם, ושמחתם עלתה למעלה ראש, ונדרכו בציפייתם לישועת ה', ויקדו וישתחוו, והודו לאל עליון גואלם. ומיד אחרי זה נתמלאו באכזבה מרה, איך במקום פעמי גאולה הממשמשים ובאים, הכביד פרעה את עולו עליהם, והפליא בצערם, והעבידם בפרך וגם תבן לא ניתן להם, והם מוכים ומושפלים ומעונים, הרבה יותר ממה שידעו עד היום ההוא. וצעקו על משה ואהרן, יראה ה' וישפוט וגו' אשר הבאשתם את ריחנו (שמות ה, כא), ומשה כשראה את צערם צעק לפני ה', למה זה שלחתני וגו' (שם שם, כב).

והדבר הזה היה חוזר על עצמו בכל מכה ומכה שהי"ת הכה את המצריים במצרים, והיה פרעה מבטיח לשלחם, מתעוררת תקות ישראל מחדש, וכמיהתם מתחדדת ועיניהם כלות בצפייתם אל המקום ברוך הוא, ושוב מתאכזבים בראותם את סירובו של פרעה, וחוזר חלילה בכל מכה ומכה עשר פעמים, בכל פעם יעלו שמים בתקותם וציפייתם, ואח"כ ירדו תהומות היאוש והאכזבה המרה, והיו ישראל בעת ההיא נבוכים ומבולבלים ולא הבינו את הנהגת הי"ת, כי מצד אחד רואים נסים ונפלאות עד אין חקר, ומאידך הם עדיין שקועים בשעבוד עד צואר, וגם בהגיע העת ויצאו ישראל ממצרים ביד רמה ומרוממה, ודימו בדעתם כי הגיע עת לחננה ועתה בודאי הושלמה גאולתם ויצאה לאור עולם, והיו שלוים ושקטים ושמחת עולם על ראשם. והנה ה' מיסב אותם דרך המדבר, וחנו על פי החירות, לפני בעל צפון, שנשאר לבדו מכל אלהי מצרים ופסיליהם, ושוב רואים את מצרים נוסע אחריהם, ונתייראו מאד, עד שאמרו ביאושם, המבלי אין קברים במצרים וגו' (שמות יד, יא), ונחלקו לארבע כתות, אלה אומרים ניפול בים מרוב יאושם, ואלה אומרים נשובה מצרימה וכו', לא הרי כת זו כהרי זו, והצד השוה שכולם נפלו ביאוש נורא, מרוב פחד ורוב מורא, ובינתים פרעה הקריב, ועמו כל חילו ופרשיו, והם נתיראו עוד ועוד, ומשה מחזקם באמונת ה' ובטחונם בו יתברך, כי הוא רב להושיע ובטחו בה' ועמדו על עמדם, וגם נתייצבו באמונתם אך עדיין לא הבינו מאומה מהנהגת ה'. עד שנבקע הים ובאו בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, וישועת ה' על ראשם, בגילוי גדול ועצום. ועם כל זאת עדיין לא השיגו להבין את דרכי הי"ת עד אותה שעה שנטה משה את ידו שנית על הים, להשיב את המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו, ומצרים נסים לקראתו, וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים, לכל חיל פרעה, הבאים אחריהם בים, לא נשאר בהם עד אחד, אז הבינו והכירו ישראל בבטחה שאכן ה' הושיע אותם, וע"כ נאמר, "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים". כי רק ביום ההוא שכבר ראו בעיניהם שכל מצרים וחילם טבעו במצולות ים, ובאו על עונשם, כדכתיב, "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". אז הבינו שישועתם הושלמה, ויושע ה' ביום ההוא דוקא. והטעם מדוע נושעו ישראל דוקא ביום ההוא ולא ביום צאתם ממצרים נעוץ בסוף הפסוק, "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", כי עכשיו שהם רואים את מצרים מתים, כבר יצאו הספקות מלבם, והכירו בישועתו יתברך, וזה רק ביום ההוא ממש. כי רק בזה סר הפחד מלבם ולא חששו עוד לאכזבות קשות ומרות, ובזה הושלמה ישועתם

ומה שאמר הכתוב, "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים". לפי פשוטו מדבר על היד הגדולה שעשה ה' במצרים על הים, שירדו במצולות וצללו כעופרת. אלא שקורא למצריים מצרים בכל הפסוקים האלו, וכמו שכתוב ויאמר מצרים אנוסה וגו' (שמות יד, כה), וישובו המים על מצרים על רכבו וגו' (שם שם, כו). ומצרים נסים לקראתו (שם שם, כז), ועוד כהנה רבות. וגם כאן מתכוין למצריים שטיבעם בים.

ואפשר להוסיף על פי מה שכתבתי, שעתה במעמד זה בראות ישראל את סופם המר של המצריים, אז ראו והבינו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצריים ממש, כי כל זמן שהיו שם, עוד לא ראו ולא ירדו לעומק הנהגת ה' בהצלת עמו, ולא הבינו את מה שעושה למצרים בעודם בארצם, ולא יכלו להבין למה זה הי"ת נושא ונותן עמם, כאילו פרעה ועמו הם מאן דאמר לפניו יתברך, ולמה יאריך טרחא במכות עשרה, והלא במכה אחת יכול לשבור עוז גאונם ולא יוסיף עוד, ומה ענין השינוים שפרעה מהתל במשה שליח ה' ונביאו, וזה ועוד כל אשר היה שם לא הבינו ולא השיגו בו מאומה. אבל עתה ברגע אחד, הובהר להם הכל, וראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, והבינו שלא רק שינוי הטבע הוא הנס, אלא כֹל מה שנעשה, בכל מכל כל, הוא נסי ה' והנהגתו הפרטית את עולמו, ולכן רק עתה הבינו שהי"ת הוא שחיזק והכביד את לב פרעה ועבדיו כדי להרבות אותותיו בהם, וזאת כדי שישראל יכירו הנהגת ה' והשגחתו הפרטית על כל הנעשה, באין יוצא מכללא, וסיבב כל הסיבות עד שהביא את פרעה וכל חילו ללב הים, כדי לשלם להם כמדתם. "וירא ישראל את היד הגדולה", כי עד עתה היו ישראל מבולבלים בספקות וספיקי ספקות, ועתה סרו מהם כל הבלבולים, ואורו עיניהם באור מופלא, והבינו את פשר הנהגתו ית', וראו את ידו הגדולה, לא רק במה שעשה להם על הים אלא אשר עשה ה' במצרים, ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

ובדבר מה ששאלנו, וכי רק עתה האמינו בהי"ת ובמשה עבדו, והלא כבר בפעם הראשונה שאמר להם משה (שמות ג, טז), כה אמר ה' פקד פקדתי אתכם, נאמר (שם ד, לא) ויאמן העם, ומה נתחדש להם עתה. אלא שצריך לומר, שבודאי האמינו בהי"ת גם מאז וגם מקודם, אלא שהיתה אמונתם עדיין חסרה, כי האמינו בנסים ובו יתברך באופן כללי, אבל עדיין הספקות והיאוש היו מכרסמים בלבם, והיו רופפים בזה, וכבר כתב הרמב"ן ז"ל (סוף פרשת בא), וז"ל, מן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד וכו', ע"ש בדב"ק.

ושם האמינו אך לא הגיעו עדיין לשלמות האמונה, אבל עתה שכל הדברים הושלמו ועיניהם רואות בגילה ורינה, ואז ראו את היד הגדולה, והשיגו בהבנת ה' עד שהכל הובהר להם כראוי, וראו בעיניהם שגם מה שהיה נראה לרעתם הוא טובתם, ומה שהאריך ה' והכביד לב המצריים ומלכם, הכל היה מתוקן ומסודר וטוב יפה, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, עתה הגיעו לאמונה המושלמת, שהכל באשר לכל הוא נס ומעשה ה' ברוך הוא, וכל דברי הנביאים אמת אין לסור מאשר יאמרו לנו, שזהו, ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ומתוך האמונה הגדולה והמושלמת הזאת, פצחו בשירה הנצחית לדורות עולם, אז ישיר משה ובני ישראל.

ושוב מצאתי תנא דמסייע לי בפרט זה, הוא הרב כלי יקר ע"ה שכתב (להלן טו, א), "אז ישיר משה", מה שלא שר תיכף בצאתם ממצרים, לפי שידע משה, שעדיין בני ישראל מפקפקין באמונה, עד שראה על הים שהאמינו בה' ובמשה עבדו, אז ישיר וכו'. עכ"ל. ושמחתי על זה.