חז"ל (סוטה יג, א) דרשו על זה, חכם לב יקח מצות (משלי י, ח), שכל ישראל התעסקו בביזה, ומשה לקח עמו עצמות יוסף. כי השבע השביע את בני ישראל, וכתב הספורנו, והנה חיוב הדור, מוטל על נשיאו. עכ"ל.

תירגם בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל ע"ה, ויהא לאת חקיק ומפרש על יד שמאלך, ולתפילין בין ריסי עינך וכו'. וכך דרשו (מנחות לז, א), ידכה יד כהה, שהוא יד שמאל שהוא חלש.

וכתב הרמב"ן ז"ל. "ולטוטפת", אין למילה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון, והטף אל דרום (יחזקאל כא, ב), ועלימו תטוף מלתי (איוב כט, כב), ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט, יג), יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות, ובין עיניך דבור יזל כטל על שומעיו, אבל רבותינו יקראו דבר המונח בראש טוטפת, כמו שאמרו (שבת נז, ב), לא בטוטפות ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו איזוהי טוטפת המקפת מאזן לאזן. והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו, ומהם ראוי לקבלו. ואמר טוטפות ולא טוטפת, בעבור שהם בתים רבים, כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים, שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו וכו' עכ"ל. ועיין להראב"ע ז"ל שכתב טוטפות כמו זכרון. וע"ש.

פירש רש"י ז"ל, "ליל שמורים", שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו, לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים. "הוא הלילה הזה לה' ", הוא הלילה שאמר לאברהם, בלילה הזה אני גואל את בניך.

ועיין באוה"ח הק' מה שפירש בעניני הצער שהיה בכל זה. וכפשוטו בא לומר דבבא הקץ לא נתעכבו ישראל במצרים אפילו זמן קצר, אלא מיד בעצם היום הזה ממש, ובלא שום עיכוב כלל, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, ולא נותר אחד מהם שמה, ולמרות שרבים היו, ובודאי היו פזורים במקומות שונים, והיציאה היתה בבהילות ובחיפזון גדול, מ"מ הקב"ה הוציאם כולם, בעצם היום הזה.