וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ, וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי, לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. (ב, ב-ז)

כל השם לבו אל הפסוקים הללו, בעיניו יראה שנזכרים בהם, פעמים רבות שמותיו של הקב"ה, והשמות מתחלפים, פתח באלהים וב"דיבור" קשה, וסיים את הפסוק ב"אמירה" ובשם הוי'ה.

ועוד יש להבין ענין שם "שדי" בו נודע הי"ת לאבות ומה ענינו, ומה משמעות "לא נודעתי להם", וגם מה שאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה', מה מחדש בזה, ולמה תולה בזה, והוצאתי וגו'. ושוב חזר ואמר, "והייתי לכם לאלהים", ותיכף שינה שוב באומרו, "וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם". והענין מעורר למחשבה.

ואפתח בדברי רש"י ז"ל, "וידבר אלהים", דיבר אתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה (שמות ה, כב). אני ה', נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים וכו'. "וארא", אל האבות. "באל שדי" הבטחתים הבטחות, ובכולם אמרתי להם, אני אל שדי, עכ"ל.

ולהלן ברש"י ז"ל סוף פסוק ט', כתב, ורבותינו דרשו בסנהדרין (קיא, א), לענין של מעלה, שאמר משה "למה הרעותה", א"ל הקב"ה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם. "וגם הקימותי", וכשביקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות, וכן ביעקב, ויקן את חלקת השדה (בראשית לג, יט), לנטות אהלו, ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעות. עכ"ל.

והנראה בזה בס"ד, שאחר ששמע העם את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה, ויאמן העם והודו לאל עליון גואלם, והתחילו לספור הימים והשעות בציפייתם לישועת ה', והנה המה רואים שלא רק שלא יוצאים עדיין ממצרים, אלא פרעה מתחזק בדעותיו, ועוד הכביד ידו עליהם בעבודה רבה ועצומה, ואין מושיע להם, ועל כן התרעמו על משה ואהרן באמור להם, ירא ה' וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה וגו' (שמות ה, כא). ואז שב משה אל ה', שלא היה יכול לסבול את צערם של ישראל, ויאמר למה זה שלחתני ומאז באתי וגו' (שם שם כב-כג).

והנה עם ישראל חזקים היו באמונתם בהבטחה שה' הבטיח להם, אך בראותם את קושי השעבוד, והתעצמות הצרות והגזרות של פרעה עליהם, חשבו שזה בא מצד מדת הדין שנמתחה עליהם, ואולי ח"ו נדחתה עת פקידתם להגאל, וע"ז גדל צערם לאין קץ. ומשה רבנו לא יכול להתאפק בראותו הצער הגדול הזה. ואמר בשלי זה הצער, ולמה זה שלחתני וכו'. ובסוף פרשת שמות נאמר, ויאמר ה' אל משה "עתה תראה" (שמות ו, א), ואעפ"י שקנסו הי"ת בזה, וכאשר אמרו רבותינו (סנהדרין קיא, א), "עתה תראה", הרהרת על מדותי לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא, יב), כי ביצחק יקרא לך זרע, ואח"כ אמרתי לו (בראשית כב, ב), העלהו לעולה, ולא הרהר אחר מדותי, לפיכך "עתה תראה", העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי ז' אומות כשאביאם לארץ. שלא יראה כי אם הישועה של "עתה" ולא הכניסה לא"י. (וראה מש"כ לעיל פרשת שמות מאמר כ"ט), אעפי"כ נאמר כאן לשון ויאמר", שהוא אמירה נעימה ורכה, וגם נזכר בו שם הוי'ה שהוא רחמים. ורמז לו בזה שכל המהלך הזה הוא בחסד וברחמים, ואעפ"י שישראל סובלים מאד, והרבה פרעה לצערם ולהכביד עולם עוד ועוד. מכל מקום, כל זה הוא ממדת הרחמים דוקא. והוא תחילת קיום הבטחתו ית' שהבטיח למשה עבדו, שיוציאם ממצרים.

אלא שעדיין היו ישראל צריכים להשלים את זמן השעבוד ותוקף העבודה הקשה שנגזרה עליהם, בברית בין הבתרים, ורצה הקב"ה לקיים את הבטחתו לישראל, ולהוציאם ממצרים, קודם הזמן, לפי שאם יאריכו שם עוד זמן רב המה עלולים לרדת עד לשער חמשים של טומאה, ולא יוכלו עוד לצאת ממנו ח"ו, וע"כ גזרה חכמתו יתברך לשים בלב פרעה להכביד עולו עליהם, ולהגדיל קושי העבודה ולהעצימה, כדי שקושי זה ימעט בשנות העבודה, ויצאו משם לחירות. עד שנמצא שכל השעבוד וגם הקושי שלו, היה ממדת החסד והרחמים. ולא כעונש ח"ו, אלא להצלתם היה הדבר. והקב"ה רמז למשה את כל זה בפסוק, "ויאמר ה' אל משה" בשם הוי'ה שהוא מדת רחמים, שכל זה הוא מאת הוי'ה ב"ה, ובאמירה רכה נעשה, כדי להצילם ממצרים מהר.

ובפרשת וארא דיבר ה' עם משה משפט, על תרעומתו שאמר, למה הרעת וגו' לעם הזה והצל לא הצלת (שמות ה, כב-כג), ולא שם לבו להסתכל עמוק יותר להבין את טובת ה' וחסדו עליהם, וע"כ נאמר אצלינו, "וידבר אלהים", שהוא שם של מדת הדין וגם דבור חזק וקשה. והמשיך הכתוב לומר, ויאמר אליו אני ה'. כלומר, גם כשאתה רואה דברים קשים ודוחק וצער, שנראה שזה ממדת הדין, בסופו של דבר הוא לטובתם, "ויאמר" אמירה רכה, אני ה', שהוא רחמים.

ואולי יתפרש בזה הפסוק, ה' הוא האלהים (דברים ד, לה ובעוד הרבה מקומות), כלומר, גם כאשר רואים גבורות דינים זה לא דבר נפרד, אלא שורש הכל הוא הוי'ה שכולו חסד ורחמים.

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, ופירש"י ז"ל, לא נכרתי להם במדת אמיתות שלי, וכו'. ע"ש. זאת אומרת שהכל ענין אחד, רק לפי הפעולות נקרא בשמות, וכמו שביאר הגר"א ז"ל, בסדר הקדושה "אתה קדוש ושמך קדוש", ד"שמך" הוא הפעולות שלך.

ומשמעות "שדי" הוא מלשון גבול וקצבה, וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה לבניו (בראשית מג, יד), ואל שדי יתן לכם רחמים, ואמרו רבותינו (ראה ב"ר צב, ב ותנחומא מקץ פ"י), מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די. והכי קאמר, וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי, שהודעתים שגם כשבאים צרות ויסורין, יש להם "די", היינו גבול שם להם הי"ת בל יעבורון. וע"כ אין להם להתיאש כלל וכלל ח"ו. ושם "הוי'ה" משמעותו שהכל חסד ורחמים, כי גם מה שהוא רע בעיני האדם, לאמיתו של דבר כולו לטובת האדם ולתועלתו בלבד, ולא כהוראת שם שדי, שאומר שהרע הוא רע באמת, רק שסופו לחלוף בבא קיצו שנקצב לו ואיננו. אלא שם "הויה" בא ללמד שהכל טוב גם בעת ההיא ממש. שבה היתה הרעה ואינה אלא לטובה. ובמדה זו ה' לא ניכר לאבות, כי אם במדת אל שדי בלבד, ועם כל זה לא התרעמו עליו יתברך, ואילו אתה משה שהודעתיך את שמי האמיתי, המורה על מדת הנהגתו של הקב"ה, שהכל הוא אך ורק לטובה בלבד, ובאת להתרעם עלי שהרעתי לעם, ולא הצלתי, והואיל וידעת כי אני ה', היה לך לחקור ולמצוא את הטוב הטמון בזה.

עוד אמר הי"ת למשה וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו', כלומר אעפ"י שדיברת מתוך צערך שנצטערת בצערם העמוק, גם אני שמעתי וגו', ואין לך לחשוב שאתה רחמן יותר ממני, ואם היית מתבונן ומעמיק לחשוב היית מגיע מיד למסקנא זו, וממילא היית מבין שכל זה עשיתי כדי להקים בריתי איתם ולהוציאם ממצרים.

לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. כאן בא אל התכלית של הענין, ומצוה הי"ת למשה, "לכן אמור", תבאר לבני ישראל שכל העשוי להם גלוי לפני, ואני עמם בצער הזה, וכל מה שהקשה פרעה את גזירותיו והכביד ידו עליהם אעפ"י שהוא מתכוין לרעה תודיע לבני שכל זה, הוא ממדת הרחמים דוקא, והכל בנעימות טובו הגדול והנפלא, לכן אמור לבני ישראל אני ה'.

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", אמרתי לפרש בס"ד שהקב"ה אומר להם, אעפ"י שאתם רואים את הסבל והרע, תדעו שיש בזה טוב וחסד ורחמים, אלא שהסבל מכסה ומסתיר את הישועה מעיניכם, משל למה הדבר דומה, לאדם שיושב ע"י שלחן ואינו רואה מה שנמצא תחת השלחן, כי השלחן מכסה ממנו את מה שמונח תחתיו, והוא רואה רק מה שמעל השלחן, ולא מה שתחתיו. כן הדבר הזה שישראל רואים את סבלות מצרים, וסבלות אלו מכסים ומעלימים מעיניהם את מה שמונח מתחת לסבלות הללו, ושם מתחת לסבלות מצרים, מונח "והוצאתי אתכם", רק זה מוסתר ומכוסה ע"י אותם סבלות מצרים, וזה אומרו "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים". ואם מתבוננים ומעמיקים לעומקם של דברים ומתכופפים מעט להביט היטב, מתחת ל"סבלות" הללו, אז רואים בבירור את המהלך הנפלא שהקב"ה מקיים הבטחתו, ומוציא אותנו ממצרים. וזה הוא, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים.

וזה שנאמר (ירמיה ל, ז), ועת צרה היא ליעקב וממנה יוָשֵע, "וממנה", היינו שמתוך הצרה צומחת הישועה, והכא נמי מתוך הסבל הנורא, צמחה יציאת מצרים, שאלמלא אותו סבל, לא יכלו לצאת משם.

וזה שפתח הפסוק ואמר, "וידבר אלהים", רומז לסבלות מצרים ורעותיהם הרבות. "ויאמר אליו אני ה' ", שהוא הגאולה הנצורה מתחת לסבלות מצרים, וכשרואים ראיה שטחית כמרחף על פני המים, רואים רק רע רח"ל, וחושבים שהֵרַע לעם הזה והצל לא הצלת. אבל כשמתבוננים היטב רואים את ישועת ה' ברוך הוא.

וכן יש לפרש ההמשך, "והצלתי אתכם מעבודתם", שההצלה שלכם המצאתיה, מתוך עבודתם אשר שעבדו אתכם בפרך, והם חשבו לרעה, ואלהים חשבה לטובה להצילם ולהושיעם, להחיות ולקיים עם רב ולהביאו לקבל תורת ה' ולהיות לו לעם סגולה.

עוד אמר "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים". רוצה לומר, דשמא תאמר שכל הגאולה תהיה בהעלם, ובהסתר פנים, לכן אמר שזה רק בתחילת הגאולה, שעדיין צריך להשלים חשבונות השעבוד שנתחייבו בהם, ועל כן הקשה עליהם העבודה והסבל, אך בהשלמת חשבון זה בסופו של דבר תהיה גאולה בגילוי גדול בזרוע נטויה, בדרע מרמא, גלוי לעין כל העולם, ובשפטים גדולים, עד שנתקיים בישראל שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת וגו' (שמות טו, יד), כי שמעו על העשר מכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים, ושמעו כי הוציא ה' את עמו, וקרע להם את הים, ובאו בתוך הים ביבשה, שם פרעה וחילו טובעו בים סוף, ובני ישראל יוצאים ביד רמה, וישועת ה' על ראשם.