הדפסה
צורת ותיאור המן

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. (טז, לא)

נראה מהלשון שהכתוב חפץ ללמדנו צורת המן והגוון שלו, וגם את טעמו. וסמוך לזה בפסוק שאחריו נאמר, ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה', מלא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם, למען יראו את הלחם, אשר האכלתי אתכם במדבר, בהוציאי אתכם מארץ מצרים. ועוד נאמר, ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת, ותן שמה מלא העמר מן, והנח אותו לפני ה' למשמרת לדרתיכם. כאשר צוה ה' וגו' למשמרת.

ומשמעות הפסוקים היא שבפסוק הראשון מתאר לנו הכתוב את תואר המן בכדי שיהיה לנו מושג מה, ממראהו ומטעמו, ואח"כ מצוה לשמור מהמן עצמו למשמרת למען יראו וגו'. שלא רק יבינו בתיאור הענין, אלא גם יראו אותו ממש. וצריכים להבין למה מתאר לנו הכתוב את צורת המן ומראהו, אחר שהוא מצוה לשומרו כדי לראות אותו עצמו וכיון שהוא מונח למשמרת שיראוהו הכל מה יש להוסיף בתוארו תא ותחזי.

והנה לכשנתבונן בפסוקים הללו נראה שנזכר בהם ב' פעמים תיבת "לדרתיכם" ושניהם חסרי ווי'ן גם אחר הדל'ת וגם אחר הרי'ש. ואולי לרמוז מה שגלוי לפניו יתברך שאין מלא עומר המן עומד לכל הדורות, ומאז החורבן אנו חסרים ראייתו כרצון ה'. ואעפ"י שהוא שמור, וכמ"ש בעל הטורים (להלן פסוק לב), "למען יראו את הלחם" ר"ת "אליה", לומר שהוא שמור עד שיבא אליהו. עכ"פ מעינינו הוא נעלם. ואפשר שעל כן הקדים לצייר תוארו שתיאור זה ישאר לדורות עולם.

והואיל וזה חפץ ה' יתברך ראוי להשתדל להבין צורתו, ובתרגום יונתן בן עוזיאל, כתב, והוא כבר זרע כוסבר חֵיוַר, וטעמיה כאשישיין בדבש. והכוסבר ידוע גם אצלנו יש שקוראים לו "כוסברא", ובמרוקו קראנוהו "קסבור", והראב"ע ז"ל כתב, יש אומרים כי כזרע גד לבן, כוסברתא. ונקרא בלשון ערבי כסביר. וי"א חרדל, ואנכי לא ידעתי, כי אין לו חבר במקרא, רק בדבר המן. עכ"ל. והנה כתב כן כי לא מצא סיוע לפירוש של הי"א, ובפרט שהיש אומרים הראשון חולקים עליהם. ואין לי ספק שאם היה רבינו רואה, שבתרגום יוב"ע תרגם כהפירוש הראשון לא היה מסתפק עוד בדבר כלל. דפשיטא שלא ידחה דברי חז"ל בלא הכרח מן המקרא, וכבר כתב שאין לו חבר במקרא. ורש"י ז"ל כתב, כזרע גד לבן, עשב ששמו קליינדר'י, וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה, והוא לבן. עכ"ל.

ואין ספק שגם הוא מתכוין כדברי תרגום יונתן בן עוזיאל הנז'. וכ"כ בפירוש יונתן שם, וז"ל ובגמרא פרק לולב הגזול (סוכה לט, ב), כוסבר שבהרים, ופירש"י קליינד"ר. עכ"ל. והן הם הדברים. ומ"ש רש"י ז"ל עשב ששמו קליינדר'י. אדרבה משם ראיה שמתכוין לכוסבר, שכן עיקר ורוב שימושו הוא בעשבים שלו, שקוצצין אותם דק דק ומתבלים בהם המאכלים. והזרע שלו עגול ואינו לבן, וכן הוא גם היום. ומ"ש ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול, לכאורה קשה א"כ למה צריך לומר "כזרע גד" בכדי שנדע שעגול הוא, ודי לומר עגול ולבן. והנראה לעניות דעתי דבא לומר שהוא עגול אבל גם לתאר גודלו, כי יש גדלים רבים בעגולים לאין קץ, ואמר כזרע גד שהוא דומה לכוסבר, בגודל ובעגול. אלא שהכוסבר אינו לבן, והמן לבן וכדברי רש"י ז"ל.

ומעתה אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את צורתו, והרי זה דומה, לברד שהוא לבן ועגול וגודלו הבינוני, הוא כגודל הכוסבר. וידוע שאחד המפרשים (שחי בקרקא בזמן הרמ"א ז"ל) הלא הוא הרב מוהר"ר אליעזר אשכנזי ז"ל בספרו מעשי ה' (מעשי תורה פ"ה) כתב, ואומרם בשבתנו על סיר הבשר, דעתי היו מתאים מאכל א' שעד היום עושים אותו במצרים, והוא שעושים בקמח ומים כמו פירורים ונקרא קוסקוס"ו, ומושיבים אותם על סיר הבשר ומתבשלים מן האד העולה מן הבשר, ואין הפירורים ההם נוגעים בבשר רק קשורים תוך מטלית, או נתונים תוך כלי נקוב, והכלי נקוב נתון על פי סיר הבשר, ולכך אמרו בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, כי אותו מאכל אינו ללפת בו את הפת כי הוא הפת בעצמו. עכ"ל. הנה הרב ז"ל כתב שהוא כמו כוסכוס. והנה הכוסכוס של ימינו, בדרך כלל הוא קטן מגרגירי הכוסברא. אך יש סוג אחד שבני מרוקו עושים ונקרא בְּרְכּוכּס (שני הכפי"ן דגושים) והוא מאותו חומר ואותה צורה רק שהוא עב יותר, וגודלו כזרע הכוסבר, ואפשר שלזה כיוון אותו מפרש ע"ה. וכמובן שאפשר שבימיהם כל הכוסכוס היה בגודל הזה. ויש לנו דוגמא להבין גודלו וגם צורתו. [ומדומני שראיתי כן לאחד המפרשים הקדמונים].

ומעתה נבא להבין בטעמו שכתוב כאן, וטעמו כצפיחת בדבש. ותירגם יונתן בן עוזיאל, וטעמיה כאשישיין בדבש. ואונקלוס תירגם, וטעמיה כאסקריטָוָן בדבש. ורש"י ז"ל פירש, בצק שמטגנים אותו בדבש, וקוראים אותו אסקריטן בלשון המשנה, והוא תרגום של אונקלוס עכ"ל. וכנראה שלזה התכוין גם בתרגום יוב"ע הנז'. וכן בפירוש יונתן שם, כתב וז"ל, באשישיין, פירוש גלוסקאות חלות דבש, או המושחין אותן בדבש, נגזר מלשון, סמכוני באשישות (שה"ש ב, ה). [ואולי טעמו כמו המופליטַ'א שעושים בני מרוקו בליל המימונה, וגם בימות השנה שהיא מקמח שלשים אותו ומרדדים אותו עד שיהיה דק, והיא מטוגנת טיגון הקרוב יותר לאפיה, ומתובלת בדבש וחמאה]. ויותר מתאים לומר שטעמו כעין העיסה המטוגנת הקרוי שבאכּיי'ה, והיא עשויה כעין מעשה רשת וחוטי בצק דקים וחלולים ובגמר הטיגון טובלים אותה בדבש, ובעיראק קורין אותה זלאבייא, ונדפסה ע"ז תשובה בשו"ת רב פעלים ח"ג חיו"ד סי' ט' לגבי בישולי עכו"ם, וכתבתי מזה בשמע שלמה ח"ב חיו"ד סימנים ח-י, וזה שכתב רש"י ז"ל בצק שמטגנים אותו בדבש.