וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס. (טז, כא)

פירש רש"י ז"ל והנשאר בשדה נמוח ונעשה נחלים ושותים ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדים מהם, וטועמים בהם טעם מן, ויודעים מה שבחן של ישראל, (ומקור הדברים במכילתא). וצריך להבין שהרי אם הגוים טועמים את בשר הצבאים ומבינים שטעמו נשתבח בגלל המן שנמס והחיות הללו שתו ממנו, א"כ ישתו גם הם מן המים ההם, ויטעמו את המן עצמו. ואם לא ידעו מאין בא טעם זה לצבאים, א"כ מנין ידעו שיש בבשר הצבאים מטעם המן, וא"כ איך נודע להם שבחן של ישראל.

והנה בתרגום יונתן בן עוזיאל, מובא בשינוי קצת שכתב, שהיו מלקטים אותו מן הבֹקר עד ארבע שעות ביום, ומשם ואילך מתחמם השמש עליו, והיה נמס ונעשה מעיינות של מים, ונמשכין עד הים הגדול, ובאים חיות טהורות ובהמות ושותות ממנו, והיו בני ישראל צדים אותם ואוכלים אותם. ע"כ. ולפי זה אתי שפיר שהתועלת היתה לישראל שיהיה להם בשר חיות ובהמות ולא רק שְלָו. אלא שלפי זה קשה שהתלוננו ואמרו, בלתי אל המן עינינו. ואולי זה לא היה מצוי לכולם רק לזריזים ומומחים שבהם. שלא כל אחד יש בכוחו לצאת למקום החיות, ולא כל אחד יודע לצוד ציד להביא. ובזה אפשר לישב גם דברי המכילתא שכתב רש"י ז"ל, שהחיות היו מרחיקים לכת בזריזותם ומרוצתם למקומות רחוקים, ושם שותים מימי המן הנמס, ואפשר שהציידים שהולכים עד אותם מקומות לצוד ציד להביא, ראו את מקורות המים שמהם שותים אותם חיות, והבינו את סיבת הטעם המיוחד שהיה בבשרם של אותם חיות, והיו מספרים לאנשי עירם, והם טועמים את טעם הבשר המיוחד, ורואים את הפרש הטעם שבינו לבין שאר בשר שאכלו בחייהם, ויודעים מה שבחם של ישראל, אך להגיע למים עצמם, לא היו מגיעים בגלל המרחק הרב. אך אותם ציידים, אפשר שבאמת גם הם שתו מן המים. אך אנשי העיר למדו שבחן של ישראל. רק מבשרם של הצבאים ואיילים.