וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. (טז, ד)

צריך להבין האם רק מפני תלונתם נתן ה' מן, ואם לא היו מתלוננים לא היה נותן מן. והוא פלא, שבודאי שהדבר הזה היה מוכן להם מן השמים, ועוד ברור ופשוט שגם בלי תלונתם לא היה מניחם לרעוב ללחם, והוא ישתבח שמו ציוה להם מן שיהיה לכם לאכול גם לפי תנאי המדבר, לאורך כל הארבעים שנה לעם שלם. והמן נברא כבר מששת ימי בראשית כמו שאמרו רבותינו בפ"ה מאבות (משנה ו). ועוד שרצה הקב"ה לזכות את דור מקבלי התורה, ללמוד בראש פנוי, בלי עול הפרנסה, וכמאמרם ז"ל (ראה ילקו"ש שמות רמז רנח), לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכל זה מכריח שהדבר היה מוכן מראש ומעיקרא להאכילם לחם מן השמים, וגם שדבר קשה לומר, שרק עקב תלונה בדרך לא נכונה, נוצר דבר גדול כזה, ולחם שמים אכל איש.

וע"כ נלע"ד שבאמת המן היה מוכן ומזומן לישראל, וגם הזמן קבוע מראש ע"י קורא הדורות, הקובע עת וזמן לכל דבר וענין, ובודאי שיש קשר ברור בין גמר הבצק שהוציאו עמם ממצרים, ובין הזמן שבו החל ה' לתת להם מן, וכנראה שהיו צריכים לאכול אותו לחם עוני במשך ל' יום, שהוא לחם של אמונה, (ובזוה"ק ח"ב קפג, ב הפליג במעלת המצה), וק"ו אותו בצק שלקחו ביציאתם מתוך אמונה, והוא היה ראש וראשון לכל מצות בני ישראל בכל פסחיהם לדורות עולם, בודאי שהיתה מעלתו רבה ומשפיע קדושה באוכליו, ורק אחרי זה יהיו ראויים לאכול לחם שמים, וגם אם לא היו מתלוננים היו מקבלים את המן באותו הזמן ממש, בלי עיכוב, אלא שהיצר הרע מבלבל האדם ומפחידו עד שמדמיין בדעתו שהולכים למות כולם ברעב, ואז מתלוננים ומתמרמרים, ומטיחים מלים כלפי ה' וכלפי נביאו, והזיקו לנפשם בפזיזותם ופחזותם, ולא עוד אלא שעלולים עוד לחשוב שתביעתם הנחרצת היא שקירבה את הצלתם מרעב, ע"י המן. ולא השכילו להבין שהכל מאת ה' בצורה ובזמן שהוא קובע, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. ומינה ילמד אדם להיות שקול ומתון ויצפה לישועת ה', ולא ימהר לחטא בפיו ולא בלבו ח"ו.

ואולי זו הסיבה שלא הקדים משה לומר לישראל, שמע ה' את תלונותיכם והנה הוא נותן לכם מבוקשכם, אלא כתוב, ויאמר ה' אל משה וגו'. כלומר שכן היה מתוכנן מראש לומר למשה שבקרוב ה' ממטיר לחם מן השמים. בלי שום קשר לתלונתם. ולו חכמו ישכילו זאת, שהיו מתבוננים איך התקיימו עד היום, מכל הבחינות, וגם בענין האוכל, והיו רואים שאין להם לדאוג כלל, ובאמת הראוי להם יגיע להם, ומה שלא יגיע בודאי לא היה ראוי להם, ושום תלונה לא תועיל, והיו חוסכים מעצמם אותה עברה של התלונה הזאת. כי את כל הראוי להם היו מקבלים בכבוד ובנחת, ולא בצער ובזיון, אלא בהיתר ובחן וחסד.