וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. (טז, ג)

גם פסוק זה כקודמו, מלמדנו דעת, שדרך האדם היא לזכור ימים מקדם ולומר, חבל על אותם ימים כמה טוב היה, ובאמת אם יבדוק, ימצא עפ"י רוב שלא הורע מצבו כלל, ולא זו גם זו, אלא גם אם יוטב מצבו שבעתיים ממה שהיה בעבר, מיד כשהוא רואה שלאחרים טוב יותר ממנו, הריהו מתמלא בטענות כרמון, ומתלונן על עברו כמתגעגע לטובה שלא היתה מעולם, ואפילו אם ברור לו שאין בתלונותיו כלום, הריהו ממציא לו איזה טענה כדי להצדיק תלונתו, ובפרט אם ימצא על מי להתלונן, ובמי לתלות כל צרותיו ודאגותיו, כמו שכתוב כאן, וילונו על משה ועל אהרן.

והרואה את טענת בני ישראל תמה שהרי מה שאכלו ושבעו בשר במצרים, ברור כשמש בצהרים, שזה לא היה מידם הטובה של המצרים, רק מאת ה' היתה זאת, להחיות עם רב ולהרבותם כאשר עשה כדי להוציאם ולקחתם לו לעם, ועדיין רואים שהנסים והנפלאות מלווים אותם בחן ובחסד בכל אשר ילכו, ומה מקום יש לדאגה. אלא שכאן רואים את הנקודה הזאת והיא הנטיה שיש לאדם להתלונן. וצריך הרבה חיזוק בביטחון בה', ויהיה לבו סמוך ובטוח מכל דאגה ומכל פחד. ושמעתי שיש שפירשו, "בשבתנו על סיר הבשר", אך לא אכלו ממנו רק ישבו לבשלו למצרים, והמצרים הם אלו שאכלו את הבשר, והם לא אכלו אלא לחם לבדו וגם זה במדה ובמשקל, ולזה המשיך הכתוב וכתב באוכלנו לחם לשובע. וגם לזה מתגעגעים ומתלוננים.