הדפסה
הדאגות בלב האדם באות מחסרון אמונה ובטחון

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיִּלּוֹנו כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. (ט"ז, א-ב)

בתרגום יונתן בן עוזיאל (פסוק ב') כתב, ובההוא יומא פסק להון לישא דאפיקו ממצרים, ואתרעמון כל בני ישראל על משה ועל אהרן במדברא. ורש"י ז"ל כתב, שעל כן הזכיר הכתוב היום של חניה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן. למדנו שאכלו משירי הבצק ששים ואחת סעודות וירד להם המן ביום ט"ו אייר, ויום אחד בשבת היה, כדאיתא במסכת שבת (פז, ב). ע"כ. וצריך להבין מה לימוד יש עבורנו אם נדע את מנין הסעודות שאכלו ישראל מאותו בצק, ומאי נפקא מינה לספר לנו שהיה זה בא' בשבת. והרמב"ן ז"ל (בפסוק ב') כתב, וילונו כל עדת בני ישראל, היה ראוי שיספר הכתוב תחילה טענת התלונה, כאשר אמר במרה וברפידים ובכל התלונות, ויאמר כאן, ואין בשר לאכול ואין לחם לשבוע, וירעב העם ללחם. ורש"י כתב, שאמר הכתוב חמשה עשר יום וכו'. וכתב הרמב"ן ולזה לא הזכיר תלונתם, שלא האריך בנס הנסתר שהספיק להם הבצק עד אותו היום, יע"ש. ולכאורה רבנו ז"ל לא יישב מה שהקשה בתחילת דבריו, מדוע העלים הכתוב את טענות בני ישראל, כי מה שכתב לבאר שלא הזכיר הכתוב תלונתם כי לא האריך בנס שהבצק הספיק להם חדש שלם, אדרבה יאריך בנס, ויקדים טענת התלונה, כמו בכל התלונות.

וע"ש בדברי הרמב"ן שאחר שהביא דברי הראב"ע ז"ל, כתב ועל דעתי הזכיר ויבאו מדבר סין להודיע תלונתם, כי בבואם למדבר סין והם רחוקים ממצרים אמרו מה נאכל, וחשבו להגיע לאחת הערים ולא מצאו, ואמרו כולם מתים במדבר וזו סיבת וילונו העם, ע"ש. ועדיין קושייתו חזקה למה לא ביאר להדיא הכתוב את תלונת בני ישראל בזמן ההוא כמו בשאר התלונות.

ואולי בכונה לא הקדים בזה טענת תלונתם, ללמדנו שטבע האדם לדאוג על פרנסתו ולפחד מה תהיה אחריתו, ואינו צריך סיבה מוצדקת לזה, אלא אם לא מחזק בטחונו בה' בכל יום ובכל שעה, טבעו לדאוג מתוך מחשבות העולים ברעיונו, אעפ"י שאין להם אחיזה במציאות. וע"כ כתב וילונו כל עדת בני ישראל וגו', בלי לבאר סיבה, והגם שבאמת באותו יום נגמר הבצק אשר הוציאו ממצרים. וכפי שגילו חז"ל בגמ' דשבת הנז'. מ"מ הכתוב העלים דבר זה, משום שאין זו סיבה מוצדקת שידאגו ישראל ויתלוננו, דהוי קול ושוברו עמו, שעיניהם רואות שבצק אחד שעשו להם לצידה, שלכל היותר יועיל לאיזה ימים, הספיק צרכיהם שלשים יום, ואולי זו הסיבה שכתב רש"י ז"ל משם חז"ל שאכלו ממנו ששים ואחת סעודות, להראות את ברכת ה' ששרתה בו, ולאיש אשר אלה לו, האם יש מקום והצדקה לדאגתו, גם עינם ראתה ולא זר שאין מעצור לפניו להושיעם, והוציא להם מים מסלע, והמתיק מי מרה בעץ מר, והעבירם בים והמים להם לחומה, ומה לא ראו בעיניהם, ואיך תצדק דאגתם ללחם, וע"כ דילג הכתוב על ענין סיום הבצק, וחז"ל גילו שאמנם על זה היתה תלונתם. אך היסוד היוצא מזה הוא, שאדם שאינו מחזק אמונתו בכל יום, בבחינת וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' (דברים ד, לט). אז נופל בים הדאגות ומתמלא בדכאונות ותלונות לאין מספר.

ואולי יסוד הקלקול הזה הוא במה שהאדם תולה את ההצלחות בעצמו ובהשתדלותו ורוב חריצותו, ושוכח כי ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל. רק אומר כוחי ועוצם ידי עשה לי כל החיל הזה, והנהגה זו, היא יסוד ושרש היאוש והדאגה כאשר יחסר לו דבר מה, או כאשר יחשוב שעומד להשבר מטה לחמו, אך כל זה הבל ואין בו ממש, רק צריך האדם לחזק עצמו באמונה בה', ולחזק תקותו ובטחונו בכל יום ובכל שעה, ולא ישכח את ה' עושהו כשיצליח, ולא יפחד ולא ירהב לבו, בעת מצוקה.

[א"ה מה נהדר להזכיר בזה פירוש נפלא שראיתי זה זמן רב כמדומני בשם הרב ישמח משה ז"ל על הפסוק (תהלים ב, ז), אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, שהאדם חרד ודואג על מזונותיו והי"ת משיבו "בני אתה" וכי "היום ילידתיך" שהנך מתנהג כאילו נבראת זה עתה ובאת לעולם והנך נבוך מה תעשה, הלא איך שפרנסתי אותך עד עתה כן אוסיף לפרנסך תמיד. וש"י יבח"ר].