הדפסה
כי מרים הם

וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה, וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. (טו, כג-כד)

יש לפרש בדרך רמז, דבא הכתוב לתאר דברי אותם אנשים שקשה עליהם ללמוד תורה, וטוענים לאמר שעסק התורה מר וקשה עליהם, ומוכנים לעסוק בכל עסק, רק לא בעסק התורה. וממה כל זה נובע, לזה אמר הכתוב "ויבואו מרתה", כי האדם עצמו מביא את המרירות לעצמו, וזהו שנאמר "ויבואו מרתה", היינו שהם הביאו עצמם למרירות, בהעמידם מול עיניהם את תאוות ההבל שבעולם, מקנאין בבעלי הנאות ורוצים להשיגם, וכל כך משקיעים עצמם בזה. עד שמאבדים טעמה של תורה, והיה להם למרה, רח"ל. וזה אומרו "ויבואו מרתה" שהם באו למדה זו ברצונם ובהכרתם, וע"כ לא יכלו לשתות מים ממרה, אמנם לגודל החשכה בה הם שרויים אינם תולים הדבר בעצמם, אלא, "ויאמרו אל משה מה נשתה", כאילו הוא היה הגורם למרירות המים. ומשה הרועה הנאמן לא סתם אזניו מטענותיהם ומענותיהם, למרות שהם הביאו המרירות הזו על עצמם, עם כל זאת היה מתפלל וצועק אל ה', ויורהו ה' עץ, וכנ"ל.

ומזה יש תוכחת מגולה, היא העולה מן הענין הלזה, אשר בדורינו יש ילדים וגם נערים שמאבדים את חשק הלימוד, ומתמרמרים וגם ממררים, ומצערים הורים ומורים, וצריך להרבות תפילות על דבר זה, ולצעוק אל הי"ת בכל עוז, אולי יחוס אולי ירחם, ויחד עם זה, ידעו המלמדים והמחנכים, שגם עליהם חלה חובת הבדיקה והפשפוש במעשיהם, בעין מאירה לראות אם לא בשלהם הרעה הזאת, כי ללמוד ולחנך הוא מן הדברים הקשים ביותר, כאשר ישא האומן את היונק וגו', ולאו מילתא זוטרתא היא, אך לפום צערא אגרא. ונאמן הוא בעל מלאכתך, כי הבנים בניו של הקב"ה הם. הן הקרובים והן הרחוקים, עמו וצאן מרעיתו, ובכל צרתם לו צר והוא עמנו בצרותינו.

ועל אחת כמה וכמה כשבן או בת בעלי נשמות גבוהות פוגמים בדרכם, כמה צער יש לפניו על זה, ואם אותו מחנך או מדריך מטפל בו לקרבו בעבותות אהבה, ולהשיבו לשולחן אבינו שבשמים, מה רב טובו של המחנך הזה, וכמה יקר הוא בעיני ה'. ומה גמול צפון לו, עין לא ראתה אלהים זולתך. אך בעוה"ר דברים אלו שהיו פשוטים בישראל להרעיף על הילדים אהבה וחיבה ברוב קירבה אל התורה ועבודת ה' במתינות וסבלנות, ועתה כל מוסד רוצה אך ורק את המצויינים שבצויינים, וגם מתוכם בוחרים וממיינים, ומחפשים את אלה שאין צריך לטרוח עמם, שהם מוכנים ומזומנים בכשרון ורוב התמדה, ומחפשים רק קצירת הפירות שיתפארו בתוצאותיהם, לעיני כל רואיהם, ואפילו שאין ההצלחות ממעשי ידיהם, אלא מהוריהם וגם ממוריהם שקדמו להם, על כל פנים זה קל וגם נח ונחמד. ולפעמים לא מסתפקים במה שאינם מקרבים, אלא גם פושעים בהם, ודוחים אותם בשמאל וגם בימין, ולא חשו לקמחייהו, והדברים קרובים לשפיכות דמים של הילדים והוריהם, ובוודאי יתנו את הדין על כך בזה ובבא רח"ל.

ושמעתי בשם הגה"צ המפורסם כקש"ת הגר"א לופיאן זללה"ה, שפירש באחת משיחותיו הענין שבכה רבן יוחנן בן זכאי ע"ה לפני פטירתו, ואמר ולא עוד אלא שאין אני יודע באיזה דרך מובילין אותי (ברכות כח, ב). והקשה הרב ע"ה וכי לא ידע ריב"ז את רוב עמלו בתורה ורוב יגיעתו בעבודת הי"ת, ומי איכא ספיקא קמי גברא רבה דכוותיה, רבן של כל ישראל לדורותיהם. ואמר, שלא היה לו ספק בכל עבודת ה' מלבד דבר אחד שהוא הרבצת התורה בתלמידים, שאע"פ שבוודאי עשה מאמצים כבירים במסירות אין קץ, מ"מ היה חושש אולי פגע באיזה תלמיד בלא כונה, ואולי לא קירב תלמיד שהיה זקוק לעידוד וחיזוק, והוא לא שם אל לבו, ועל כן אותו תלמיד בא לחלישות דעת, ועזב את ספסלי בית המדרש, ואלו דברים שקשה לעמוד עליהם, כי לא תמיד האדם מבין לרוחו של זה העומד לפניו, ומה שנראה בעיני פלוני לדבר קל של מה בכך, אצל האחר הוא דבר החשוב לו כנפשו, גם לא כל השעות והזמנים שוים, לא הרי זה כהרי זה. והוסיף ואמר, שע"כ בכה כשבאו תלמידיו לפניו, דעל ידי שראה אותם נתן לבו וחשב על דבר זה, והיה בוכה ומצטער, ואומר שאינו יודע באיזה דרך יוליכוהו.

והדברים ידועים ומפורסמים, צא וראה שאפילו יעקב אבינו בחיר שבאבות הולך לתומו צדיק, ואהב את יוסף מכל בניו, ובצדק ויושר הרבה אהבתו אליו, והדבר גרר לשנאה וקנאה, עד שבאו השבטים למכירת אחיהם דמם ובשרם וכו'. ומזה היה חושש התנא הקדוש ריב"ז ולכן אמר דברים אלו רק בשעה שנכנסו תלמידיו לפניו, וכשראה אותם נתעורר בדבר זה והיה בוכה ואומר, "ולא עוד שאיני יודע באיזה דרך יוליכוני". ומה נענה ומה נאמר אבתריה בדור יתום זה, ומי יודע אם לא גרם המחנך להפסיד נשמות גבוהות שהיו יכולים להאיר העולם בתורתם רק מתוך הערה לא נכונה, או תגובת כעס וקפידא, או מחוסר תשומת לב, או ממצב שמרגישים התלמידים שהמחנך משנה ביניהם ומעדיף את זה על זה וכל כיוצא בו.

וכל אחד יתאמץ לקרב את חניכיו בימינו ובשמאלו, וטוב שיחטא בקירוב יתר מאשר בריחוק יתר, והמכוין לבו לעשות רצון הי"ת באמת לא תבא תקלה על ידו. וישתדל בכל כחו להמתיק לימוד התורה על התלמידים בשובה ונחת, וה' ימתיק ימיו ושניו, ויראה ברכה במעשה ידיו ברוב נחת לעד אמן.