וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וכו'. (טו, כב)

פירש"י ז"ל, "ויסע משה", הסיען בעל כרחן, שעטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר (שה"ש א, יא), תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם, עכ"ל. וצריך להבין דברי חכמינו ע"ה בזה, וכי מה איכפת לו למשה, שמצאו להם ישראל אוצרות זהב וכסף ואבנים טובות, ומלקטים אותם בשמחה ובששון, ולא יהיה זה אלא כנגד העבודה הגדולה שעבדו במצרים בחנם, וגם העושר ברכה הוא מאת ה', כדכתיב (משלי י, כב), ברכת ה' היא תעשיר, וכאן הי"ת שלח לישראל ברכה כמתת ידו הטובה, ויאכלו את שלל אויביהם, וא"כ למה הוצרך משה להסיען משם בעל כרחם.

ואולי חשש משה רבינו ע"ה שישקעו בתאות הממון, שהוא מושך לבו של אדם, ולא יתבוננו עוד בחסדי ה' ונפלאותיו, ובמקום להתבונן ולקנות עליה בעבודת ה' ובדבקות בו יתברך, מתוך ההתפעלות של הנסים הנוראים שראו בעיניהם, ואשר מאת ה' היתה זאת להם שיראו השגחת ה' הפרטית בכל הנעשה עלי אדמות, ותושרש האמונה הזאת בלבם, למען יעמדו ימים רבים. ובמקום זה היו עלולים לשקוע ברדיפת הממון ותאוותיו, ואיידי דטרידי למבלע תאוות אלו, לא יוכלו להפיק הלקחים הראויים להם, ובמקום דליעול בשרא שהיא האמונה והבטחון בה' ליעול ירקא שהוא אותיות "ריקא" הן תאוות והבלי עוה"ז, ואפשר שמשה ראה בממון הזה שהוא נסיון להם, בעצת היצה"ר, וע"כ היה מזרזם ומסיעם בעל כרחם טרם ישקעו בתאוה ההיא ויפסידו כל מה שהשיגו השגות עצומות בקרבתו יתברך עד שהיו הכל מורים באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו (כדאי' במכילתא והובא בדברי רש"י לעיל פסוק ב).

וראיתי באוה"ח הק' שכתב, ויסע משה וגו', פירוש נסיעה זו ע"פ משה נסעוה, ומכאן ואילך ע"פ ה'. עכ"ל. ואפשר דהכי קאמר שנסיעה זו שונה מכל המסעות שהיו עפ"י ה', לצורך גבוה שבכל מסע ומסע היה בירור ותיקון מיוחד, אבל נסיעה זאת היתה על פי משה, כדי להרחיקם מתאות הממון ולא לסיבה אחרת. וראיתי להרב כלי יקר שהביא דברי רש"י ז"ל שהסיעם בעל כרחם, וכתב, שהיה משה מתיירא פן ריבוי העושר יביאם לידי חטא, ומעשה העגל יוכיח, כי רוב זהב שהושפע להם היה סיבת עשייתו, על כן הסיעם בעל כרחם. ועוד חשב משה כי ריבוי העושר יגרום שלא יהיו ראויים לקבל תורה, כי התורה והעושר בורחים זה מזה והם כצרות זה לזו, כמו שנאמר (תהלים קיט, עא), טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך, על כן הסיעם בעל כרחם. עכ"ל.

ואפשר לפרש עוד בדרך רמז עפ"י מה שכבר כתבתי, את המשך הפסוקים, "ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, ויבואו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה (טו, כב-כג). והוא אשר חשש משה עליהם, שהרי אמרו בגמ' (ב"ק פב, א), על הפסוק וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים (טו, כב), ודורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה, א), הוי כל צמא לכו למים, וכיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה, מיד נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני, ומפסיקין בשלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ישראל ג' ימים בלא תורה, ע"כ מהגמ' שם. ומזה תלמד כמה דאגו שלא ישארו שלשת ימים בלי תורה, יע"ש היטב. ומזה חשש משה עד שהסיעם בעל כרחם, ואף אחר שהפרישם משה משם והסיעם בעל כרחם נזק הממון עמד בפניהם כאבן נגף וגרם להם שלא למדו תורה שלשת ימים, וזהו "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", ואין מים אלא תורה (ב"ק שם), ואחר כך "ויבואו מרתה", שהיו מתמרמרים על משה שהסיעם והפסידם מהרבות הונם ועושרם, וע"כ "לא יכלו לשתות מים ממרה", כלומר מפני המרירות הזאת לא יכלו ללמוד תורה שהוא שתיית המים. "כי מרים הם", אחר שטעמו טעם הממון ותאותו, היו ד"ת כמרים להם, ונאמר אחריו (שמות טו, כד), וילנו העם על משה, לאמר מה נשתה, על משה דוקא, שהוא שהסיעם ומדעתו הסיעם, ע"כ עליו היתה תלונתם, ואומרים מה נשתה הרי זה מר. ואז נאמר (שם פסוק כה), ויצעק אל ה', שגם בזה צריך תפלה, ואם התאמץ האדם ולא עלתה בידו, יצעק אל ה' שיפתח את לבו ויורהו דרך האמת, להשיג רצון מלפניו שיוכל ללמוד תורה. "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים". כלומר התקבלה תפלתו, וידוע מאמר חז"ל (ראה מכילתא בשלח ויסע פרשה א), שהראה לו עץ מר, ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל ע"ה שתירגם, ואחוייה ה' אילן מריר דארדפני, וכתב עלוי שמא רבא ויקירא, וטלק לגו מיא, ע"ש. ואפשר לומר שהראהו עץ מר, ואמר לו להשליכו לתוך המים והמתיקו, כלומר שאותה מרירות שהרגישו מתוך שהסיעם מן הביזה, והיא שמיררה את פיהם ואת ליבם, עד שלא יכלו לשתות מים, מכח אותה מרה, לכך א"ל הי"ת למשה שצריך מרה כנגד מרה, דהבלא מפיק הבלא, שכנגד המרירות שישראל חושבים שהפסידו ממון, יחשבו עתה על מרירות אחרת קשה מהראשונה, שהוא העונש למבטלי תורה שהוא קשה ונורא רח"ל, וזה העונש רמוז במלה "עץ", שמכים בו, וזה שאמרו שהעץ מר, שהוא המקל של ביטול תורה, וכשהאדם ישים מקל מר זה לנגד עיניו, "ימתקו המים" תמתק לו התורה, וידועים דברי קדוש באוה"ח בפרשת ויחי, על הפסוק (בראשית מט, יא), כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה, שהכיבוס והתיקון צריך להיות ביין שהוא תורה, יינה של תורה, ואם ח"ו לא לומדים תורה, יצטרכו לתקן בדם, שהוא שפיכות דמים רח"ל, ומקורו ברוך מן הזהר הקדוש (ראה ח"ב ט, א ואילך וראה שם ז, ב ואילך), שבכה רשב"י ע"ה ואמר על הדור האחרון שיהיה שפיכות דמים רח"ל, ושאלוהו, ומה התיקון לזה, וא"ל שרק ע"י לימוד התורה ינצלו משפיכות דמים. וזה הוא "העץ המר" שהראה ה' את משה, וא"ל שמי שישים לבו למרירות זו, תצא ממנו המרירות המדומה, שהיצר הרע מראה לאדם בתוך לימוד התורה, וימתקו לו המים.