נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ, נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. (טו, יב- יג)

פירש רש"י ז"ל, כשהקב"ה נוטה ידו, הרשעים כלים ונופלים לפי שהכל בידו ונופלים בהטייתה, וכן הוא אומר (ישעיה לא, ג) וה' יטה ידו וכשל עזור ונפל עוזר. משל לכלי זכוכית הנתונה ביד אדם, מטה ידו מעט והן נופלים ונשברים, עכ"ל.

ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב, שהים והיבשה היו מתווכחים יחד זה עם זה, הים אמר ליבשה קבלי את בניך (המצרים). והיבשה אמרה לים קבל את הרוגיך, לא הים רצה לבולעם ולא האדמה רצתה לטומנם, אדמה יראה לקבלם, שמא יתבעוה ביום הדין הגדול כמו שנתבע ממנה הדם של הבל. ובעת ההיא הקב"ה נטה את יד ימינו ונשבע לה שלא יתבע ממנה לעולם הבא, אז פתחה האדמה את פיה ובלעה אותם, ע"כ. וכן הוא בתרגום ירושלמי ג"כ. ובזה מפרש "נטית ימינך" (הטיית הימין מלשון שבועה ונשבע הקב"ה לאדמה שלא יתבענה על זה), "תבלעמו ארץ", שאז הסכימה האדמה ונתרצתה ובלעה אותם. ונמצא לפי זה דנטיית זו, אינה כנטיית ידו של משה, שנטיית יד משה היתה, כדי שישובו המים על המצריים ויטביעום, אבל כאן היתה זו נטיית ימינו של הקב"ה, ושבועה היא שנשבע ה' בימינו לאדמה שלא יתבע אותה, ואז, תבלעמו ארץ. אמנם לפירש"י ז"ל אפשר שגם זו מכוונת להטיית ידו של משה שה' ציוה לו לאמר, "ואתה נטה את ידך". ומלמדנו הכתוב שלא הטיית ידו של משה היא שעשתה כן, אלא בהטות משה את ידו, גם ה' ברוך הוא היה נוטה את ידו, ואז "תבלעמו ארץ".