וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (יב, מ)

וכתב רש"י ז"ל, בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו, היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים, כי גר יהיה זרעך. ושלשים שנה היו משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק. וע"ש שמוכיח כן.

והילך לשון תרגום יונתן בן עוזיאל, ויומיא דיתיבו בני ישראל במצרים, תלתין שמיטון דשנין, דסכימהון מאתן ועשר שנין, ומנין ארבע מאה ותלתין שנין, מן דמליל ה' לאברהם, מן שעתא דמליל עמיה בחמיסר בניסן ביני פסיגייא (בין הבתרים), עד יומא דנפקו ממצרים.

וצריך להבין לשון הפסוק "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים", והם לא ישבו שם כל אותם השנים, רק מאתים ועשר כמנין רד"ו שמה. ועיין להראב"ע ז"ל והספורנו ז"ל, ועדיין צריך להבין הענין. וקשה לישבו עפ"י פשוטו.

ובעל כרחינו צריכים לומר בזה, דהכי קאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים, ואין הכונה רק לשנים שבהם ישבו בארץ מצרים, אלא מונה כל השנים מאז הבטיח ה' לאברהם שאחרי כן יצאו ברכוש גדול, ובינתיים עברו עליהם כמה הרפתקי, ועד אחרון הגדיל הוא ישיבתם בארץ מצרים, ובין הכל היה ת"ל שנים, כולל השנים אשר ישבו בארץ מצרים. סך כל השנים מיום ההבטחה ועד שהגיע עת הקיום שבו יצאו צבאות ה' מארץ מצרים, ומיד נאמר ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו' (להלן פסוק מא).

וכ"נ מלשון רשב"ם ז"ל, שכתב, ויהי מקץ שלשים שנה, של ברית בין הבתרים וארבע מאות שנה, של לידת יצחק, ויהי בעצם היום הזה וגו', ומ"מ במצרים לא ישבו אלא מאתים ועשר שנים של סוף ארבע מאות ושלשים. עכ"ל. ועיין עוד בדברי הרמב"ן ז"ל.