וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. (יב, ח)

אפשר שגם זה, הוא לפרסם יד ה' ואימתו על המצריים והוא המשך הנס ופירסומו, שע"י הצלי יוצא ריח הקרבן עם העשן וכולם רואים שבני ישראל שחטו את אלהי מצרים, ובעודם שם צולים ואוכלים בלי מורא. ואע"ג שמצוה זו היא ממצות קרבן הפסח, ושייכת בכל הפסחים, אפשר דנקבע לדורות שיהיה בפירסום, לפרסם שמו יתברך.

ואולי היא זכר למה שהיה בפועל שם, דכתיב (להלן פסוק יב) ועברתי בארץ מצרים, וגו', ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. והיא התגלות שכינה באופן יוצא מן הכלל, לידע ולהוודע כי ה' הוא האלהים ואפס זולתו.

וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל, וז"ל, ואתגלי בארעא דמצרים, בשכינת יקרי בליליא הדין, ועמי תשעין אלפין רִבְוָון מלאכין מחבלין, ואקטול כל בוכרא בארעא דמצרים, מאנשא ועד בעירא, ובכל טעוות מצראי אעביד ארבע דינין, טעוות מתכא מתרככין, טעוות אבנא מתגדעין, טעוות פחראי מתעבדין בקיקין, טעוות אעא (עץ) מתעבדין קטם (אפר), דינדעון מצראי ארום אנא ה'. עכ"ל.

ולפרסם דבר נורא זה, נלחם הי"ת לבדו בכל אלהי מצרים שהיו פילוסופים ובקיאים בחכמת הכוכבים, וידעו לראות העתיד והחשיבו את עצמם ואת אלהיההם, והי"ת גילה את אפסותם, וגם באלהיהם עשה שפטים נוראים, ועל כן קבעה תורה לאכול הקרבן הזה שבו מקריבים כבש, שהיה סמל לעבודה זרה שלהם, וגם לאוכלו צלי אש, להרבות פרסום הנהגתו יתברך. כמו שקבע לאכול מצות זכר לבצקם של אבותינו.