וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת, וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה, שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ, וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם, וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם, וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ, אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ, וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ, וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה', וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה', וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי, וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם, בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב, שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ, כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת, וַיִּקְרָא משֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר, וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם, וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ, וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ. (יב, א-כח)

הנה תורה שלמה יש כאן, אשר צוה ה' למשה לאמר לבני ישראל, ומשה אסף את כל זקני ישראל, ולימדם כל התורה הזאת, ובה סוגיות חזקות מסדר קדשים, כדי שידעו לשחוט ולהזות הדם כהלכתו, ודיני אכילת קרבן הפסח וכו'. והם ילמדו לכל בני ישראל, למען דעת כל עם ה' כדת מה לעשות להקריב קרבן פסח במועדו, ככל משפטו וחוקתו.

וכבר כתבתי (להלן מאמר כג) דברי רש"י ז"ל על הפסוק והיה לכם למשמרת (להלן יב, ו), שכתב, ומה שלא ציוה בפסח דורות, שיקדימו לקחתו ולקשרו מעשור לחדש, רבי מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר, ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז, ח) הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם שם, ז) ואת ערֹם ועריה, ונתן להם שתי מצות שיתעסקו בהם, דם פסח ודם מילה, שמלו באותו לילה, שנאמר מתבוססת בדמיך (שם שם, ו) בשני דמים, ואומר, גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך, מבור אין מים בו (זכריה ט, יא). עכ"ל.

נמצא דהגם שהגיע זמן גאולתם, שנאמר והנה עתך עת דודים, עם כל זה היו צריכים זכות של מצות להתעסק בהם, ונתן להם ה' ברחמיו, שתי מצות של דמים פסח וברית מילה, ובזה נגאלו, שנאמר ואומר לך בדמיך חיי.

והנה מזה הבאתי מקור לדברי רבינו בעל אור החיים הקדוש זיע"א, שכתב בכמה מקומות (ראה לדוגמא שמות טז, כ), שבלי תורה אי אפשר להגאל. שהגואל האחרון הוא הגואל הראשון משה רבינו ע"ה, ואם לא תהיה תורה בישראל תדחה הגאולה, עד שתהיה בהם תורה, שאין משה חפץ לגאול עם בטלנים מתורה. ובאחד המקומות כתב, ואפילו יגיע עת הגאולה, אם אין בהם תורה, תדחה עד שילמדו תורה, כי אי אפשר להגאל בלי תורה.

והוא דבר חדש שלא ראיתיו בשום מקום, שתמיד היינו יודעים שהקדמת הגאולה היא תלויה בזכויות של עם ישראל, אבל בבא עתה, לא יהיה עיכוב עוד. וכן נראה לכאורה ממה שדרשו בסנהדרין פרק חלק (צח, א) על הפסוק (ישעיה ס, כב), אני ה' בעתה אחישנה, ואמרו זכו, אחישנה, לא זכו בעתה. ומשמע דרק בשביל "אחישנה" הוא דבעינן "זכו", אבל בבא עתה, אין תלוי בזכויות ואין עיכוב עוד, ואפילו לא יהיו ראויים ח"ו, יִגָּאֵלו.

אך הוא ז"ל חידש בזה חידוש גדול ועצום, דאפילו יבא העת אם לא תהיה תורה ביניהם תדחה הגאולה, עד שתהיה תורה בישראל.

ומהדברים הנ"ל נמצא מקור ברור לדברי קדשו, שהרי הנביא מכריז ואומר, ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, שהגיע זמן גאולתם. ואמר הקב"ה, שהגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר, ואת ערֹם ועריה, ודרשו חז"ל (מכילתא בא) ערם מן התורה ועריה מן המצות, ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה וכו', ונמצא דאלמלי שנתעסקו באותם שתי מצוות, שבאותו לילה מלו, ולמחרתו הקריבו קרבן פסח במועדו, לא היו יכולים להגאל, אעפ"י שהגיע הזמן.

ועוד שכבר נגמרו עשר המכות, והקב"ה אמר למשה, עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה (לעיל יא, א), וכמובן שנגע אחד, היא מכת בכורות שחותמת ומשלמת את עשר המכות, וכתב רש"י ז"ל (שם), "כלה" גמירא, "כלה" כליל, כולכם ישלח.

וכל מצרים היתה במתח עצום ונורא, והבכורים באו ודרשו מהם, לשלח מיד את בני ישראל, כי ידעו היטב שדבר ה' ביד משה אמת וקיים, ובנפשם הדבר, והיו מכים והורגים בהם ובגדוליהם, כמו שדרשו חז"ל (מדרש תהלים קלו ופסיק"ר פי"ז), על הפסוק (תהלים קלו, י), למכה מצרים בבכוריהם. והנה כל זה עומד בספק אם יתקיים או לא, והכל תלוי בלימוד תורה כי ישראל צריכים זכות כדי להגאל, ואילמלי שעסקו בשתי המצות דם פסח ודם מילה, לא יכלו להגאל, והוא יסוד גדול לדברי האוה"ח הקדוש זיע"א הנ"ל. שאפילו יגיע זמן הגאולה, אם לא תהיה תורה בישראל, תדחה ח"ו.

ומזה רואים שאין לנו להיות שאננים ולהתרפות חלילה בלמוד התורה, ובדקדוק המצות, באומרנו, כבר כלה קיץ חורף עבר, וכבר הגיע עתנו עת דודים, וקול התור נשמע בארצנו, עת הזמיר הגיע. ואין עוד מעכב בעד ישועתנו, דהנה ראינו שאין לנו על מה להשען, וחייבים להתחזק בכל עוז בלימוד התורה ובקיום מצוותיה, ולהרבות אהבת חנם, ועשות צדקה וחסד, שיהיו לנו זכויות להגאל בקרוב, ובמיוחד יש לחזק מצות תלמוד תורה, ולהפיצה בין כל אחינו בני ישראל, כי טעות רבתי נשתרשה בצבור, בחושבם שלמודי התורה הוא ענינם של רבנים או של בני הישיבה, אבל בעלי הבתים העוסקים במלאכתם, ויצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ותורה מנלן, ומאין יבא הכוח להוסיף עול התורה, על שאר העולים, והמשנה באבות (ג, ה) אומרת, כל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. ונמצא א"כ שעול התורה שהאדם מוסיף על שכמו פורק ממנו עול גדול ואינו מכביד עליו, אלא מיקל את עולו, כי זאת חוקתה של תורה שכל ההולך עמה, היא מרוממתו ונושאת אותו על כפיה.

וחיוב לימוד תורה הוא שוה לכל נפש, אחד חכם ואחד תם, גדול וקטון שם הוא, שכולם שוים בה, וכמו שפסקו הרמב"ם (פ"א מהל' ת"ת הלכה ח) ובטוש"ע (יו"ד סי' רמו סעיף א), חייב כל איש ישראל בלימוד תורה בין צעיר ובין זקן ובין עני ובין עשיר, ואפילו חולה ובעל יסורים, ע"ש. ואין לאדם שום פטור מלמוד הותרה, וחובה גדולה היא ומצותה שילמדוה לשם שמים, ולא לשם הנאה מהנאות העולם הזה ותענוגיו, ושילמדוה בעמל וביגיעה רבה, ותורה שנלמדת בעמל וביגיעה, היא מבטלת את היסורים, וכבר כתב מרן בעל אוה"ח הקדוש בפרשת ויחי (הבאתי דברי באורך בברכת אליהו ויחי מאמר יז), שאם תבא הגאולה ע"י לימוד התורה, תהיה בשובה ונחת ובאורות גדולים וגלויים נפלאים עד אין חקר, אבל אם לא תהיה תורה ח"ו, הקב"ה גואל לעמו ע"י יסורים רח"ל וע"י דמים ה' יצילנו, ופירש בזה את הפסוק (בראשית מט, יא), כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותֹה. שאפשר לכבס כל עוונותינו ולתקן כל פגמינו ע"י יין, הוא יינה של תורה, שעל ידי למוד התורה יתקיים בנו מאמר הנביא ישעיהו ע"ה (ישעיהו א, יח), אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו.

ואם לא נכבס פגמינו וכתמינו ביינה של תורה, אז סו"ס הקב"ה חפץ למען צדקו, ולא יניח אותנו במצב זה, אלא יכבס כסותינו ופגמינו ע"י יסורים רח"ל, שזה רמוז בסוף הפסוק, ובדם ענבים סותה, והוסיף שם שיש כוח ביסורים למרק ולנקות גם כן, אלא שעל ידי תורה מתכבס בכלי שמלאכתו נאה ונקיה, וע"י יסורים הוא ע"י כלי שמלאכתו קשה רח"ל.

וכן אנו רואים בעינינו הן בעוון כמה דמים נשפכו מעם ישראל, ע"י אויבינו בנפש, שהלכה היא שעשו שונא וכו', שונאים את עם ישראל מעומק נפשם, וה' מצילנו בידם, אך בעת שאנו חוטאים, אנו מסירים שכינה מעל ראשינו, וניתנים לשיניהם בעוה"ר, ואפילו בשובנו לציון עדיין לא הונח לנו וכמה דמים נשפכים ע"י אויבים ושאר מרעין בישין, ה' יאמר די, ויראה ויביט אל התורה הנלמדת ע"י תינוקות של בית רבן, וע"י רבבות אלפי ישראל שקובעים עצמם בת"ת, אחד המרבה ואחד הממעיט, יערה עלינו ה' רוח ממרום לזכך ליבנו לפניו ולטהרו, ולנקות נפשותינו באור ובשמחה שלו, לעשות רצונו ולעבדו בלב שלם ולדבקה בו באמת, ויתן בלב תועים בינה, כי רבים מבקשים לשוב, ושאור שבעיסה מעכב, וצרות הכלל והפרט, טורדים גוף ונפש, ואין ישוב הדעת ולא שלוה בנפשות, רק טרודים ומבולבלים בקושי הפרנסה, ובפחדים פנימיים וחיצוניים ממה שרואים ושומעים, ובקר תאמר מי יתן ערב וגו', ומעט מן האור שהקב"ה מאיר בעינינו, דוחה הרבה מן החשך המר והנמהר, ומהרה ישובו בלב שלם ובנפש חפצה, וירוצו אחרי ה' בכל כוחם, וידבקו בתורתו בכל נפשם ומאודם, וכמו שרואים שהתקיים ברבים מבעלי התשובה, שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד במחיצתם, שעוזבים כל הנאות העולם ועוסקים בתורה בכוחות פלאיים, ועובדים את ה' בעוז ותעצומות אשר לא יאומן כי יסופר, ואין לך אדם מישראל בימינו שאינו מהרהר בתשובה, והדבר גלוי לעין ממש, שגם אלה שצועקים נגד התורה ותופסיה, הוא רק מחמת איזה השגות שרוצים להשיג על ידי צעקות אלו, שנדמה להם שבזה ישיגו התעלות ויהיו בהצלחות, או שפעמים מתוך תיסכול פנימי הנובע מהמאבק הקשה המתחולל בנפשם עמוק עמוק, דין דינא דגרמי, שיוצאות שאגות זעם כנגד התורה או לומדיה, ולא היא, אלא שעדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה, ולא אזרו עדיין די אומץ לשנות דרך, הן מהפחד שלא יוכלו לעמוד בזה, וחוששים מהקושי להפרד מדרכם, הנראית להם קלה ונוחה, כשכולם מותרים לכם, ומעתה יכנסו לדרך מלאה מגבלות, ואיסורים רבים יש בה על הדרך, איסורי אכילה ואיסורי עשיה, גם חובות רבות מוטלים על ההולך בה, ופעמים מתרשלים, ופעמים נבהלים, וכשהם מגיעים לכלל החלטה ברורה לשאת בעול הזה, שהוא מסלק כל עול אחר מעולי הבלי הזמן וצרותיהם, "עול" שהוא דוגמת ארון התורה שבו מונחים לוחות הברית, שהיה נושא את נושאיו, למרות שלמראית העין, נראה שהלויים נושאים אותו על כתפם וסובלים אותו כל הדרך במדבר הגדול והנורא, מ"מ חז"ל (סוטה לה, א), גילו לנו הסוד, שהארון נושא עצמו, ולא עצמו בלבד הוא נושא, אלא גם את נושאיו הוא נושא אותם ומגביה ומרומם אותם, ולא מיבעיא שאינם סובלים במשא הזה, אלא הם מתרוממים מעל גבי קרקע העולם, מתרוממים מהצרות והקטנויות של עולם הדמיון, ומשיגים השגות בגדולות עד אין חקר, ושמחת עולם על ראשם.

אך עד שהאדם נכנס לזה וחי בזה, עדיין מלא חששות והספקות מכרסמים בשלותו, ומפירים שמחתו, והכל הוא דמיון ורעות רוח, מאשר מטעה אותו יצרו, כדי לחסום בעדו כחומה בצורה, שלא אפשר לעבור לדרך התורה, ואם יעמוד כגבר ויתגבר מהרה יראה, שכל חששותיו מהבל ימעטו, וכל פחדיו לרוח המה פזורים, ואין בהם ממש כלל וכלל, ואז יתמה על עצמו באומרו, היכן הייתי עד היום, ועוד תמיהות ופליאות שאין עליהם תשובה, כי באמת נפש איש ישראל אשר מתחת כסא הכבוד חוצבה, לא תמצא שלותה, כי אם בהתקרבה אל בוראה, ורק בעבודתו יתברך תראה את חירותה, חירות אמיתית, שהיא תכלית כל חי ונברא, לגבור בכוח על תאוותיו, ולזכך רצונותיו שיהיו אך ורק לעשות רצון יוצרו, ואז תפקחנה עיניו ויראה ויביט נכוחה, שמה שנראה לו מתחילה, שהוא צריך לותר על רצונותיו ותאוותיו, אדרבה, הוא היה סובל ומתייסר באותם תאוות שנראות היו לו, כרצויות ומועילות, והן היו כקוצים בנפשו פנימה, ולמכשולות עמדו בדרכו, והיה נופל ויורד מדחי אל דחי, ומצרה לצרה רח"ל, רק שעיניו טחו מראות, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג, א), והיא רוחא דמסאבא, שמתלבשת עליו וחוסמת כל חושיו, וסותמת עיניו, עד שחדל לראות נכונה, וגם טעמו נמר והומר, עד שאינו מבחין בין הטוב לבין הרע, כמאמר הנביא ישעיהו ע"ה (ה, כ), הוי לאומרים לרע טוב ולטוב רע למר מתוק וגו', והיה דומה לאדם שכיסו את עיניו במשקפיים כהות מאד, שהיה רואה בכל מקום שחור ורע, ולא יבחין במראה אמיתי עד שיסיר אותם משקפיים מעל עיניו.

ואמרו חז"ל מלאך המות מלא עינים (ע"ז כ, ב), ופירשתי בזמנו, שהוא היצה"ר הוא השטן, ויש לו עינים רבות לאין מספר, ושם אותם על עיניו של האדם, כדי שיראה את מה שהוא היצר הרע רוצה שיראה, ובצבע שהוא רוצה להראותו, ומראה לו את התאוות האסורות, במראות בהירות ויפות לעורר תאותו להמשך ולרוץ אחריהם עד רדתו לבאר שחת ה' יצילנו. ואת מצוות ה' שהם חיים לאדם ואור בדרכו, מראה לו בצבעים קודרים ומחשיכים, להרחיקו מדרך האמת, ולהסיטו מעבודת ה' ויראתו, והולך וחסר, הולך ומתרחק, וגם מתנתק ממקור מים חיים, לחפש לו בורות נשברים אשר לא יכילון המים, ומטעימו בטעמים שלו, וכך מרחיק אותו וטורדו מחיי עולם, ומניחו להתמרמר בחומר ובלבנים בצערים ומרורים של חיי שעה, וגם כשמתעורר איזה פעמים ורוצה לחשוב מחשבה עצמאית, שיש בכוחה לעשות מהפך בנפשו, ולהעלותו על המסילה הנכונה שתוביל אותו לקרבה לאלהיו באמת, אז מבלבל אותו בפחדים ורוב חששות, ומוריד עליו ענן עב וקשה, שמראה לו הכל מעורבב, וכבד מאד משאתו, וגם חולשה נותן בלבו באמור לו, גדול ממך המשא הזה לא תוכל שאתו, ורב ממך הדרך, ומה לך להסתבך בדרכים קשות ומפותלות, ואתה עיף ויגע, הלא טוב לך לשמור על בריאותך ולנוח על משכבך ועל מקומך ועוד טענות, ובזה מכניעו ומיאשו מהשיג האמת, עד שזה אומר טוב יניחו לי, כאן נמצאתי כאן הייתי, די לי בחלקי, ועוד טענות של יאוש וחוסר אונים, כהנה וכהנה. ואם לא יהיה די בזה, עוד יוסיף אי אלו סיסמאות ריקות ושדופות קדים, שנשמעים כצליל פילוסופי עמוק ומענין, ואין בהם ממש, אלא הרבה ערפל שמערבב ומבלבל עיניו ורוחו של אדם. ומרחיקו מההתבוננות ומהחשיבה הנכונה והמיושבת הנותנת תקוה להטיב מעשיו, ולשנות דרכיו אשר לא טובים, ולהדבק בטוב ובמועיל באמת.

וכנגד כל זה אמרו חז"ל (יומא לח, ב), הבא להטהר, מסייעין אותו שהקב"ה יודע חולשותינו, וחוזקו של יצר הרע העומד עלינו, והוא מצילנו מידו, שמיד שמתחילים להתנער, מעפר היצר הרע ואפרו, האדם מקבל כוחות גדולים שלא ידע ולא הכיר בנפשו, ואם מתבונן, תמה ושואל מי ברא לי כוחות אלה, ומאין באו לי עוצמות שכאלה, והתשובה היא, שהי"ת שולח לו כח ועוז וסיעתא דשמיא, עד שנעשה כבריה חדשה ממש שיכול להתנער ולהתנקות מכל תחלואיו, ולהטהר מכל טומאותיו, ולשוב אל ה' בכל נימי נפשו.

ואולם כחות אלו לא ישיגם האדם השגה אמיתית, אלא בעמלה של תורה, שככל שיעמול ישיג כוחות עצומים יותר, והרי הוא כאותם כורים שחוצבים במחצב של זהב ופז, שככל שמעמיקים בהם מתגלים להם אוצרות, כן התורה, טוב סחרה מסחר כסף, הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים, וככל שיעמיק ויתיגע בה, מוצא טעם לחייו, אשר לא יערכנו כל הון שבעולם, סַלִסֶלְהַ ותרוממֶךָּ, והיא מרוממת ומעדנת את נפשו של העמל בה, נפש העמל עמלה לו, והוא גודל, ומתחיל להבין מה שלא הבין עד היום, ולהרגיש הרגשות של רוממות ודבקות באל, מה שלא הרגיש ולא תיאר לעצמו מעולם, ומתחיל להבחין בדקויות בין טוב לרע, בחדות ושנינות נפלאים, עד שנהפך לבו והיה לאדם אחר.

ואשר על כן לא יפלא מה שאמרו, שאי אפשר לגאולה בלי תורה, כי הגאולה עיקרה גאולת נפשותינו, לרוממם מעל השתלטות הגשמיות שבגופנו, ולהחזיר עטרת הנפש ליושנה, שתהיה בת חורין אמיתית, כנעוריה בית אביה, בהיותה תחת כסא הכבוד בכבודו של עולם, נהנית מזיו השכינה, ומעודנת ומעוגנת מטובו של גן עדן העליון, עולם שכולו טוב, כאשר היתה באמנה אתו, טרם בואה לעולם הדמיון והשקר. בלי מגבלות הגוף החונק אותה ומכתיב לה את רצונותיו ותאוותיו, בחוזק ובעקביות גבוהים כל כך, עד שחדלה לחשוב על זה, הטובים הרצונות העולים בלב אם רעים הם, האם לקרבם ולחזקם, או שיש להתרחק מהם בכל עוז, והופכת לחשוב שאלו הן רצונותיה, ושהיא בוחרת בהם, ולא היא, אלא כפויה היתה ושבויה, ומרוב הזמן שנשלטה בכוח הזרוע, איבדה את חוש ההבחנה, ונתבלבלה דעתה עליה, ותהי כזרה. ולא תשוב לאמיתותה ולרצונה הנכון שבו חפצה באמת, אלא בהסירה הבגדים הצואים מעליה, ובהשליכה כל ההנהגות שנכפו עליה כל ימי שביה הרבים והרעים, בהם היתה כלואה בים חטאותיה, עד שנסתמו מעינות חכמתה, ובינתה סרה מעליה, והיתה כאיש שדעתו התבלבלה עליו, ודבריו לא מסודרים וטעמו נפסד, וניבו התקלקל עד בלי הכר.

אך יש תקוה ויש מרפא, והוא בידו של האדם ממש, לא רחוקה היא הרפואה, ולא נפלאת דרכה, לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה, ולא מעבר לים היא, כי בידינו ובפינו ורק בנו תלוי הדבר, להחליט החלטה נחרצת ואיתנה, והקב"ה מסייע בידינו. וביום שישוב האדם בפועל, ושב ורפא לו, ונהפך לבו לטובה, והסיר ה' ממנו כל אותם חלאים המדכאים לב ונפש, ורוח נכון ישים בקרבו, גם לב טהור יברא לו, ויגדל עוד וישיג השגות גם יותר מצדיק דמעיקרא, ולפי עומק השקעתו, כן תגדל השגתו.

ונשוב אל קוטב הענין כי זכורני שראיתי בדברי אחד קדוש מדבר שכתב, שאפילו גאולת מצרים שהיתה גאולה זמנית לא היתה שלימה משום שלא קיבלו ישראל תורה עדיין, וכבר כתבתי בשם רבינו בחיי ע"ה (שמות ח, יט), שעל כן נכתבה "פדת" חסרה וי'ו, בפסוק (שם), ושמתי פדת בין עמי ובין עמך וגו'. וביארתי שהאות וי'ו רומזת לתורה, כמבואר פעמים רבות מאד בזה"ק. על כל פנים גם שם היו צריכים תורה ולו במעט, ובלי תורה בכלל, לא היו יכולים להגאל ואפילו גאולה זמנית, אך עדיין לא ניתנה תורה, על כן, נתן להם הקב"ה פרשת קרבן הפסח לעסוק בה, ובזכות אותה תורה נגאלו גאולה זמנית, אבל בלי תורה כלל, אפילו גאולה זמנית לא תיתכן.

ודומה שכתוב שם במפורש, שלא רק דם הפסח הוא זכות הגאולה, אלא עיקרה נבע מהתורה של הפסח שלמדו אז. ויש להוסיף שהדם, הוא מלמד על העמל שבאותה תורה, ואיך צריכים ללמוד אותה, וכמעשה דרבא בשבת (פח, א) שרבא היה לומד וניתז דם מבין אצבעותיו, ואמר לו אותו מין עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, ועדיין בפזיזותייכו קאימתו, על שראה שמרוב עמל והעמקה בתורה, לא שם רבא אל לבו שהיה לוחץ על אצבעותיו, עד שיצא מהם דם, ולא חלי ולא מרגיש, והשיבו רבא, אנו שהולכים בתמימות עם ה', נאמר עלינו (משלי יא, ג), תומת ישרים תנחם, ואילו על שאר האומות נאמר (שם), וסלף בוגדים ישדם.

ובאמת דבר מופלא הוא המחזה הזה, כאשר כל מצרים שרויה באימה של המכה העשירית, מכת בכורות, שגרמה לאנדרלמוסיה רבתי אשר לא היתה כמוה, וגרמה למחלוקת פנימית מלווה במאבקים קשים ואלימים, שכבר למדו כולם על בשרם, שכל היוצא מפיו של משה, כן יהיה, לא נפל דבר אחד מכל דברו אשר דיבר להם ארצה, וכל אשר אמר התקיים, והבכורים עמדו ונקהלו על נפשם נגד פרעה וכל ממשלתו, והיתה מהומה גדולה ודמים רבים נשפכו שם, והנותרים היו בבהלה גדולה, על עצמם ועל בניהם ואחיהם ושאר קרוביהם והמהומה רבה ונוראה. וכל מצרים בוקה ומבולקה.

גם פרעה המלך החזק לא ישב על כסאו במנוחה, והיה נע ונד ומחשבותיו רוהים, ופחד גדול השתלט על כל אבריו וגידיו, אחת מהנה לא נשארה על מקומה ברגיעה, ושריו ועבדיו חלוקים ומבולבלים מאד מאד, לא הרי זה כהרי זה, גוד אחית וגוד אסיק, יעלו שמים ירדו תהומות, והיאוש חוגג על כולם, וכבר ידעו כולם כי אבדה מצרים, והאכזבה היתה חזקה, באומרם הנה בני ישראל יוצאים מיד, וכמה סבלנו וכמה הוכינו, לו שמענו בקולו של משה בדברו אלינו לאמר, שלח עמי ויעבדוני, ולא שמענו בקולו, ועתה הנה כל מה שאמר התקיים. ועברו על ראשם מים הזדונים מאשר הזמינו לעצמם ובחרו לנפשם, ואכלו ולקו גם שילמו, בכל נפשם ומאודם.

ובתוך כל התהו ובוהו הזה, קרא משה לכל זקני ישראל, ויאמר אליהם, משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח (להלן יב, כא). והכתוב ממשיך לפרט בקוצר גדול מצות רבות וגדולות מענין הפסח, משיכתו ולקיחתו להכינו בביקור מכל פגם ומכל מום, כראוי. ואח"כ לימדם דיני שחיטה ובדיקת הסכין, והם דינים לא מעטים, ודין הזאת הדם והולכתו וכו', כל דיני קרבן הפסח, ועוד שיש דינים מיוחדים בפסח מצרים, כמו ההכנה מעשור לחדש, וכן להגיע עם הדם למשקוף ושתי המזוזות ע"י אגודת אזוב, ואח"כ כיצד צולין ולא מבשלים, ועוד "וככה תאכלו אותו", מתניכם חגורים ומקלכם בידכם וגו'.

וכתב הרמב"ן ז"ל (פסוקים כא, כב) וז"ל, הפרשה הזו מקצרת. באשר צוה אותו ה' בפרשה של מעלה, כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב כאשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל. (להלן פסוק כח). אבל הזכיר זאת הפרשה בכלל, כי קרא משה לכל זקני ישראל, והם אספו אליו כל העם, ואז אמרו לכל עדת ישראל, משכו הצאן מן העדר אל בתיכם להיות לכם למשמרת מבעשור לחדש וכו', ושחטו הפסח בין הערבים, ככל המפורש למעלה במצוה. עכ"ל. ועיין בדברי הראב"ע ז"ל שכתב, "ויקרא משה לכל זקני ישראל", והם יאמרו לקהל. עכ"ל.

והרמב"ן ז"ל הזכיר מכילתא (כאן) שנחלקו התנאים, ר' יאשיה אומר שהזקנים קראו לכל העם לשמוע דבר ה' ממשה רבינו ע"ה, ור' יונתן אמר שמשה אומר לזקנים, ואחר כך הם יאמרו לקהל. ע"ש.

והנה לכל הפירושים היה זה מחזה נורא הוד, אשר לא היה עוד מחזה נורא כזה לפניו ולא אחריו, מלבד מעמד הר סיני. שבתוך הבלבול הנוראי השורר במצרים, משה רבינו מלמד לכל ישראל בכנסיה ענקית מה שאי אפשר לתאר. או שלימד לזקני העם כולם, שגם זה הוא קהל גדול ועצום, והם מתחלקים ומלמדים לכל הקהל בכל מקום ומקום, ועם ה' כולם יושבים ונהנים מזיו השכינה, ולומדים תורת אלהים חיים באהבה ובנדבה, בסוגיות חמורות בסדר קדשים, אלה עסוקים במלחמותיהם ומחלקותיהם, עם שריהם ומנהיגיהם, ועם ה' בציפייתם ליום הגדול שעליו הם יושבים ומצפים זה עידן ועידנים, והם יושבים ללמוד הלכות, כדת מה לעשות כדי להקריב קרבן ה' במועדו ככל חוקותיו ומשפטיו, שיהיה כדת וכהלכה ויעלה לריח ניחוח לפני ה', וזה להם הפעם הראשונה לא רק להקריב קרבן, אלא לקיים מצוה מעשית והחלו במילה, ועשו קרבן, והם מתקדשים בקדושת ה' שמקדשם במצוותיו וציויו.

ובאותו הלילה עצמו בעודם מכונסים ולומדים תורה מפי משה רבינו ומתלמידיו זקני הדור ומנהיגיו, נאמר (פסוק כח), וילכו ויעשו בני ישראל, כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו. וכתב רבינו אברהם ן' עזרא ע"ה, "וילכו ויעשו בני ישראל", שלקחו שה בעשור לחדש כאשר צוה ה' למשה ולאהרן, זאת חקת הפסח, כן עשו. עכ"ל.

ועפ"י דבריו צ"ל שהתחיל משה ללמדם עוד מראש חדש ניסן, שה' ציוה להם, החדש הזה לכם ראש חדשים וגו', וכבר ביארתי להלן (מאמר כא), שהקדים מצוה זו, שהיא יסוד לכל המצות, שאלמלי שידעו מתי הוא ראש חדש, לא היו יכולים לקיים מצות משכו וקחו לכם בעשור לחדש, וגם הקרבן במועדו, לא היו יכולים לקיים, ומאז לימדם ועשו דבר דבור על אופניו.

ועוד נלע"ד לפרש, "וילכו ויעשו" שהוא סובב על ברית המילה, שכבר כתב רש"י ז"ל (לעיל פסוק ו) שמלו באותו הלילה. ע"ש. וא"כ ניתן לפרש שגם מה שלימדם ערב י"ד בניסן, על שתי המצות דם המילה ודם הפסח, לא התמהמהו כלל, אלא תיכף ומיד, וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' וגו', שמיד הלכו ומלו, לקיים המצוה הראשונה, ולמחרת השלימו וקיימו גם שחיטת הפסחים, לקיים דבר ה', ולהתקיים בדבר ה' ברוך הוא, כי הוא חיינו, וגדולה תורה שנותנת חיים לעושיה, בעולם הזה ובעולם הבא, (אבות ו, ז), ואומר לך בדמייך חיי.

וגם למחרת ביום י"ד עצמו קודם שהקריבו הפסח, עוד לימדם יתר הדינים וההלכות הנוגעים לקרבן הפסח, בכינוס ובצוותא בששון ושמחה, כאמור (להלן פסוק מג) ויאמר ה' אל משה ואהרן, זאת חוקת הפסח, כל בן נכרי לא יאכל בו. וכל עבד איש וגו', ועוד כיעויין ביתר הפסוקים. וכתב רש"י ז"ל (פסוק מג) "זאת חוקת הפסח", בי"ד בניסן נאמרה להם פרשה זו. עכ"ל. והרמב"ן ז"ל הביא דברי רש"י ז"ל וכתב עליו, וכן הדבר, שהרי כתוב בסופה (פסוק נ') ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה', ללמד עליהם שנימולו הם ועבדיהם, וא"כ היה צריך להקדים פרשה זו קודם ויהי בחצי הלילה (לעיל פסוק כט), אבל הטעם, כי פרשת החדש הזה לכם נאמרה בראש חדש, ובו ביום מיד עשה משה שליחותו, ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם (פסוק כא), ציוה אותם בחקת הפסח והבטיחם שיגאלו בליל חמשה עשר, והם האמינו, ויקוד העם וישתחוו (פסוק כז), וסמך הכתוב לזה, ויהי בחצי הלילה, לומר שקיים להם הבטחתם וכשהשלים זה, חזר לענין ראשון חקת הפסח. עוד כתב הרמב"ן ז"ל, והוסיפה זאת הפרשה מצות רבות, איסור בן נכר וערל, והוצאה מן הבית, ושבירת עצם, ופסח הגר, והן מצות מיד ולדורות. וכו'. עכ"ל.

ועפ"י דברי רש"י שהזכרתי (בפסוק ו) שנימולו באותו לילה, חייבים לפרש שפרשת המילה ודיניה נצטוו קודם, וע"ז נאמר וילכו ויעשו בני ישראל, שנימולו, וכמו שפירשתי כבר. ולמחרת ביום י"ד ציוה אותם על יתר דיני קרבן הפסח, וכמו שכתב רש"י ז"ל (פסוק מג) זאת חוקת הפסח וגו', שביום י"ד נאמרה פרשה זאת. וקיימו מצות הפסח במועדו כדכתיב (פסוק נ) ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן, כן עשו. ומיד אחריו נאמר, ויהי בעצם היום הזה, הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. (פסוק נא).

וכתב הרמב"ן ז"ל, מפני שאמר למעלה (פסוק מב) ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, חזר ופירש כי לא יצאו מן הארץ, אלא שנתן להם רשות לצאת והיו בני חורין, אבל בעצם היום ההוא יצאו מכל גבול מצרים, עם כל צבאותם צבא הנשים וערב רב הנלוים עליהם. עכ"ל.

ובאוה"ח הקדוש כתב, "ויהי בעצם", הודיע הדבר בסמוך לעשיית פסח, לומר כי זה גורם גמר היציאה, כי זולת זה לא היה בידם מצות לצאת, כאומרם ז"ל (שמו"ר יז, ג) בפסוק (יחזקאל טז, ו) ואעבור עליך וגו'. עכ"ל.

ולהאמור לעיל, נלמד שפרשת קרבן הפסח ודיניה, נאמרו וניתנו לבני ישראל הן בעודם במצרים, ולא רק משום שצריכים היו ללמוד כדת מה לעשות כל דבר כהלכתו וכחוקתו, אלא גם ניתנו להם לקיים בהם מצות תלמוד תורה, שהיא כנגד כל המצוות, יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, אמרו חז"ל (ראה מו"ק ט, ב), אפילו חפצי שמים לא ישוו בה, ובזכות התורה וקיום מצוותיה יצאו בני ישראל, אבל בלי תלמוד תורה כלל, לא יכלו להגאל אפילו גאלה זמנית, על כן הקדים ה' ברוך הוא רפואה, ונתן פרשיות אלו למשה ללמדם לבני ישראל, אשר בזה יחתם ויסתם פה שטן ואל ישטין עלינו, שעל ידי התורה שנלמדת בפה, נסתמים כל פיות המקטרגים, והיא חרב פיפיות כנגדם.

וגם עתה חובתינו להגביר מצות תלמוד תורה, לצעירים ולמבוגרים, בעמל ובטהרה, וגם בעלי בתים העמלים על המחיה ועל הכלכלה, יש לזרזם ולעודדם שיקבעו עתים לתורה דבר יום ביומו, וכל המרבה הרי זה משובח, וגם בני הישיבות ותלמידי חכמים, יתגברו בכל כוחם בעמלה של תורה, ביגיעה גדולה ובעומק עצום, בשקידה ובהתמדה, יומם ולילה לא ישבותו, ובה נגאל גאולת עולם בשובה ונחת בב"א.

מאמר כא

טעם הקדמת קידוש החודש לכל שאר המצוות שנצטוו ישראל טרם צאתם ממצרים

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. (יב, א-ב)

ופירש"י ז"ל, בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה, במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור. עכ"ל.

ולפי מה שכתבתי לעיל, על הפסוק הקודם ומשה ואהרן עשו את כל המופתים, יובן היטב, שאעפ"י שלא הושלמה יציאת ישראל ממצרים על ידי משה ואהרן, והיה מקום לחלישות דעתם בזה, על כן גילה להם הי"ת כי מצדם עשו מצות ה' בשלמות, וההשלמה אינה בידי אדם לעולם, אלא ביד ה' ברוך הוא. וכנ"ל.

ועל כן כלל עתה גם את אהרן בדבור זה, להראות שיש לו חלק כחלק בהכנת לב העם לקבלת תורה ומצות, ואשר ע"כ גם במצוה הראשונה כלל אותו הי"ת עם משה רבנו, להראותו שיש לו בה חלק, שאלמלא ההכנה שהכינו בלבם ונפשם של ישראל, לא היו מסוגלים ישראל לקבל כבר עתה מצוה זו, ומה שהגיעו למצב שיכלו לקבלה וקבלוה, הרי זה בזכות ההכנה שבה היה אהרן שותף מלא, וע"כ ניתן לו כבוד זה, שידע הוא וידעו כל ישראל, שהוא בעל זכות שוה בזה וחלקו כחלק משה רבינו ע"ה.

והטעם שהקדים פרשה זו, לצוותם עליהם בהיותם בארץ מצרים, ולא המתין להם עד למעמד הר סיני, כי הוא ישתבח שמו, קורא דורות מראש, וקובע עתים וזמנים, וקבע בחכמתו להוציאם ביום הבהיר, שנקבע על ידו לדורות עולם, ליל שמורים הוא הלילה הזה וגו', וכדי לקובעו לדורות צריך לקבוע מועד לפי מספר ימי החדש, ואם אין ראש חדש, אין אפשרות לקבוע ימי החדש, והוא אומר להם: בעשור לחדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית (להלן פסוק ג). ואיך ידעו ישראל עשור לחדש מתי הוא אם לא שידעו מתי הוא ראשו של החדש, ואיך יקבעו החדש לקבוע ראשו, והרי הדבר תלוי בב"ד שיקבעוהו ויקדשוהו. ע"כ הניח הי"ת כל שאר המצוות והתחיל במצוה הזאת עוד במצרים, וגם אמר להם שזה תלוי בהם, אשר ע"כ אמר להם החדש הזה "לכם", ראשון הוא "לכם", כלומר שהכל תלוי בכם, ועל ידכם, ובזה יהיו ראויים לצוותם על מצות עשור לחדש, וגם לקבוע את חג הפסח בחמשה עשר בו, לדורות עולם.

וגם יש להוסיף שלא רצה הי"ת יתברך לקבוע לישראל אפילו ר"ח זה שהוא ראשון לכל ראשי החדשים שבעולם, מפני שכבר קבע בתורתו, שהדבר מסור לב"ד שיקדשוהו, וע"כ רצה שהם יקדשו גם את החודש הזה, וזו עוד סיבה שלא המתין להם במצוה זו עד סיני, אלא ציוה אותם על כל זה בארץ מצרים.

ומיד שלימדם הי"ת את עצם הדין של קידוש החדש וקביעתו, ציוה להם לאמר, דברו אל כל עדת ישראל לאמר, בעשור לחדש הזה, ויקחו להם וגו' (להלן פסוק ג' ואילך), כי רק אחר שקבעו יום ר"ח אז אפשר לצוותם על מצות עשור לחדש.