וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. (י, כד)

יש להבין ענין זה שהרי מאחר שהגיע פרעה למצב שלא יכול עוד לעמוד, ומוכן היה לשלח את ישראל תיכף ומיד בלי שהיות כלל, וגם ויתר על הטף, אחר שבתחילה התעקש על זה מאד. א"כ מה ראה על ככה להתעקש על צאן ובקר, ולעמוד על כך גם במחיר של ביטול כל העסקה, ואעפ"י שמקנה רב ועצום היה לבני ישראל כי רועי צאן היו גם הם גם אבותיהם, עכ"פ אחר שכבר ויתר על גופם של ישראל וגם על טפם, למה לא ויתר גם על צאנם ובקרם.

והרמב"ן ז"ל ישב את זה באומרו, שכל רכושם וחילם היה במקנה, וחשב פרעה שלא יניחו כל ממונם ויברחו, ואם אולי יעשו כן, הנה ישאר לו עושר גדול, כי היה מקנה כבד מאד. עכל"ה. נמצא דעל גופם של ישראל לא ויתר, ועדיין רצה אותם לעבדים ולשפחות, ורק היה מוכן לתת להם חנינה לאיזה ימים שיקריבו קרבנם לה', וישובו אליו כבתחילה. ולזה רצה להחזיק כל רכושם לערבון בידו, וישראל לא הסכימו לזה, כי בטוחים היו בישועת ה' עליהם ועל כל רכושם, וגם שעתידים לצאת ברכוש גדול.

עוד אפשר לפרש דפרעה באמת לא הסכים כלל שיצאו, ואפילו אם יניחו כל מקניהם וכל אשר להם בידו, ורק רוצה להרויח את הצלתו מן המות הזה, וישוב לאיולתו, וע"כ מניח איזה דבר להתלות בו, ומתחילה אמר להניח הטף, מפני שידע שלא יסכימו על זה כלל. ועתה שהסכים לותר על הטף, אחז בצאנם ובקרם כדי לעכבם, ואם היו מסכימים בדבר זה עמו, היה מוצא לו טענות ומענות אחרות לסגת גם מזה, וע"כ משה שלל כל זה מראש, וא"ל גם אתה תתן זבחים וגו'. וכשהבין פרעה שהכירו בתחבולותיו קצף מאד ואמר למשה לך מעלי וגו' (י, כח).