וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וגו'. (ב, יא)

בא הכתוב ללמדנו שאין אפשרות לקרב אנשים לעבודת ה', רק במילי דשמיא בלבד. אלא חייבים תחילה לראות בסבלותם, ולדאוג את דאגתם ולהיות עמם בצרתם, וכך עושה משה רבינו ע"ה, בתחילת מעשיו כשגדל והבין שצריך לחשוב על העם. ראשית דרכו, "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". ופירש"י ז"ל משם המדרש, שנתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. כלומר, הדבר שנתבונן והסתכל היטב לדעת את סבלם, וגם עיניו נתן כדי שיראו ויבינו את דאגתו עליהם. ויראו איך לבו עמהם, כי הדברים יצאו מעומק לבו הטהור.

וע"י זה כששב ובא בשם ה' לחזקם באמונה, ולעודדם ע"י שיבטחו בה', התקבלו דבריו על לבם, ויאמינו בה' ובמשה עבדו.