וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת, וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ: (מב, כא-כב)

כשאנו מתבוננים בדברי האחים אנו רואים כמה דברים. הראשון הצדקת הדין. כי הנה בתחילה בעת שמכרו השבטים את יוסף לא חששו לעשות מעשה ולמכור את אחיהם, ולא חשו לקמחייהו, אולי דנו אותו מתוך נגיעה, שהיו פגועים ממנו מאד, בחושבם שהוא מלשין עליהם, וגם שהיו מקנאים בו על אהבת אביהם אליו, ונוסף על זה החלומות שחלם עליהם, כי הם חשבו שהיה רוצה לרדות בהם. ולכן ביקשו לדון אותו בחמורה שבחמורות. אבל מכל מקום בבא עליהם הצרה מיד הצדיקו עליהם את הדין, ואמרו "אבל אשמים אנחנו".

אמנם יש לשים לב לכך שלא התחרטו השבטים על עצם המכירה אשר מכרו את יוסף ככלי אשר אין חפץ בו, אלא התחרטו על כך שלא שעו לתחינותיו. וכבר עמד על זה הרמב"ן ז"ל שכתב, חשבו להם האכזריות לעונש גדול, יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם, מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, ע"ש (ועי' חידוש גדול בדברי רבינו בחיי שם שכ' כי לא מכרו האחים את יוסף, ועל כן לא התחרטו רק על מה שלא שמעו לקול תחנוניו, ע"ש).

גם הספורנו כתב, וז"ל, בהתחננו אלינו ולא שמענו. והיינו אכזרים נגד אחינו, ואע"פ שחשבנוהו לרודף, היה לנו לרחם בהתחננו. וכנגד מדת אכזריותינו זה האיש מתאכזר נגדנו. עכ"ל.

וראיתי בספר עניני הסדרה שכתב תוך דבריו, ומ"מ לא שבו מדעתם הקודמת להחשיב את עיקר המכירה לחטא, אלא רק את אכזריותם לנגדו, שלא הטו אזן לתחנוניו, את זה חשבו לחטא, לצדיקים כמוהם. אמנם ראובן השיב להם, הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש, והיינו, שכונתו היתה לומר להם, לא רק על עצם אי שמיעת התחנונים ראוי לכם להתחרט, אלא גם על עיקר המכירה ראוי לכם להתחרט כי חטאתם בה. לפי שגם אם יוסף היה חוטא נגדיכם אין לכם רשות לדונו, כי בעת ההיא יוסף היה ילד, ואין דנין את הקטן, כי אינו בר עונשין, לפי שקודם מתן תורה אין אדם נחשב בר עונשים, אלא מגיל עשרים שנה ומעלה (וראה שבת פט, ב), ויוסף היה אז בן י"ז שנה, וחשוב ילד וקטן, ולכך אמר ראובן "וגם דמו הנה נדרש", שלבד מן האכזריות גם עצם דמו נדרש. ואחיו שתקו והיתה שתיקתם להודאה. ועל כן כשראה יוסף שהודו האחים לראובן שחטאו נגד יוסף והם שבים בתשובה, על כן תיכף ויסב מעליהם ויבך וכו' (בראשית מב, כד). עכ"ל.

והנה לימוד גדול יש בזה בתחבולות היצר הרע, כי בראשונה הוא מונע מן האדם את האמת, ומוליכו בכחש ובכזב, וגם כשמתעורר האדם בלבו להכיר את האמת ולהודות בה, שהוא יסוד התשובה, כדכתיב (משלי כח, יג), ומודה ועוזב ירוחם. אז בא היצה"ר ועושה לו כעין פלגינן דבורא, ואומר אולי הפרזתי במעשי, או שהוספתי יותר ממה שהיה ראוי לי לעשות. אבל בעצם הענין האדם ממשיך להצדיק את עצמו בעקשנות, ולהתפס במעשהו. וע"ז כתב הרב ז"ל שראובן הוכיח את אחיו בתוכחת מגולה. והם קבלו ממנו את הענין, כי קשה לאדם להודות באמת, ולהאשים עצמו. וגם כשהוא נאלץ להודות עדיין הוא מתעקש להצדיק את מעשיו למחצה לשליש ולרביע.

ולואי ונלמד מזה לאהוב את האמת ולהחשיבו גם כשהדבר מטיל בנו בעצמנו אשם, ולא בכדי מתחנן משיח ה' דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים פו, יא), הורני ה' דרכך אהלך באמיתך. כי בלי סיועו של הקב"ה, בלתי אפשרי להגיע לאמת ממש.