הדפסה
הנשמר במדת היסוד זוכה לפרנסה טובה ועושר וניצול מרעב ומיתה

וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ: (מא, נה)

ופירש רש"י ז"ל, שהרקיבה תבואתם שאצרו חוץ משל יוסף. והלכו המצרים אל פרעה וצעקו ללחם, והוא אמר להם לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, ורק אח"כ יתן להם תבואה. וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם למה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים. אמרו לו, אספנו הרבה והרקיבה. אמר להם, אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות. ע"כ ומקורו בדברי רבותינו (ב"ר צא, ה).

וצריך להבין למה דרש יוסף מהמצרים שימולו, והלא היא מצוה לישראל שהם בני ברית, ומה למצרים ולמצות מילה. ולמה תלה יוסף את ענין נתינת המזון במילה דוקא.

אמנם ידוע דהמזונות תלויים בשמירת הקדושה, ומשום כך המזונות וענין הזנות שתיהן קשורים בשורש אחד, ומקרא מלא דיבר הכתוב (משלי ו, כו), כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ואמרו רבותינו (סוטה ד, ב), כל הבא על אשה זונה סופו לבקש ככר לחם. רח"ל. וראה במסכת גטין (נז, א), מעשה ועמדו ארבעים מודיות בדינר, נחסר השער מודיא אחת, ובדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים, והביאום לבית דין וסקלום וחזר השער למקומו. ע"כ.

הנה כשנתייקרו השערים אפילו במעט, מיד אמרו בני הדור נחפשה דרכנו ונחקורה, בשלמי הרעה הזאת, ומי זה אשר בחטאו הביא עליהם את יוקר השערים. וגם ידעו שעוון של זימה הוא המביא את יוקר השערים רח"ל, ולא תלו את ירידת ערך המטבע בעניני הטבע וניהול הכלכלה ותיחכום הסוחרים וכו', אלא חיפשו את שורש הרעה, וטיפלו בה כראוי, עד שביערו את הרע מקרבם, וחזר השער למקומו. ע"ש. ולא בכדי הוא שמעשה זה נכתב בגמ' גטין בדף נ"ז שהוא אותיות "זן". שהוא שורש שני הענינים כנ"ל.

ומרן החבי"ף ביאר בזה בספרו הנפלא תוכחת חיים (סדר שמות), דזהו מה שתקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת המזון, ועל בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו וכו' ועל חיים ומזון שאתה זן ומפרנס אותנו, היינו דזוכה לתורה ומזונות בשפע רק ע"י ששומר בריתו, יעו"ש.

ובזה תבין את מה שנאמר ביוסף שאדוניו נתן כל אשר לו בידו, ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט, ו), ואמרו רבותינו (ב"ר פו, ו), שהכונה היא לאשת פוטיפר, אלא שדיבר הכתוב בלשון נקיה. אלא שעכ"פ צריכים אנו להבין למה נרמז ענין האשה דוקא בלחם, אך לפי מה שביארנו מבואר שפיר, כי מזונותיו של אדם ולחמו, תלויים במדה בה הוא מקדש את עצמו.

[א"ה - גם אני ברגליו אעבורה לבאר בזה מאמה"פ (תהלים כ, ג), ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך, כי ידוע שהפוגם בברית קודש ח"ו מרחיק ממנו את זיווגו, ואם הוא נשוי הריהו מכניס בפגמיו קטטה בינו לבין אשתו ח"ו, ועוד בה שמאבד את מזונותיו רח"ל. כי גורם למניעת גשמים כמבואר בזוה"ק (ח"א קפט, ב) דמאן דלא נטיר להאי ברית קיימא דקודשא גרים פרישו בין ישראל לאבוהון דבשמיא, בגין דכתיב וסרתם ועבדתם וגו' ולא יהיה מטר, יעו"ש. ומעתה זהו אומרו, "ישלח עזרך מקודש", היינו לפי המדה שאתה מתקדש בקדושת יסוד, לפי"ז תזכה לעזר, שהיא האשה כמו שנא' (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו. ותהא אשתו עוזרתו, ואם אינו נשוי יזכה לאשה טובה. והמשיך ואמר, "ומציון יסעדך", כי הנה ידוע כי ציון גימ' יוסף והוא בחינת היסוד דנוקבא והוא יסוד המלכות (כמבואר בלקוטי תורה פר' ויצא ופר' נשא), והיינו כפי מה שיקדש האדם את עצמו במדת ציון הוא יוסף הרומז ליסוד כן יזכה לפרנסה טובה ומרווחת, ודוק. יבח"ר].

ויוסף הצדיק שומר הברית, הוא המשביר בר לכל הארץ, ולכן ציוה לכל המצרים למול להרחיקם מהזימה ומעוונות אלו כדי שיזכו לפרנסה וכלכלה טובה, בזכות הכנה זו. וצריך לומר שלא רק עם ה' המצווים ועושים, פרנסתם תלויה בשמירת הטהרה והקדושה. אלא חוק הוא לכל אדם ואדם ואפילו גוי שכאשר הוא שומר את עצמו מכל דבר רע זוכה לברכת ה' ומתעשר. וק"ו בן בנו של ק"ו לאיש ישראל כמה שהוא צריך לשמור את עצמו מכל דבר אשר אינו טהור, ולשמור את פיו ועיניו, ועי"ז יזכה לשמור עצמו בטהרה, ועי"ז שורה עליו ברכת ה'. ואולי זו כונת הפסוק (תהלים לז, כה), נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (וראה דבר נפלא בפרי עץ חיים שער הלולב פ"ג), היינו שהצדיק ששומר עצמו בקדושה מועיל לו ולזרעו שלא תחסר להם פרנסה.

ורבינו האר"י אמר (ראה שעה"פ פר' מקץ ופר' ויגש), דאנשי מצרים שהיו בדורו של יוסף הם גלגול אנשי דור המבול ודור הפלגה שהיו צריכים לתקן פגם הוז"ל שפגם אדה"ר כשפרש מאשתו ק"ל שנים, ואנשי דור המבול ודור הפלגה לא תיקנו והוסיפו פגמים. ולכך יוסף הצדיק ביקש לתקן הפגם שיש במצרים קצת, ולכן ציוה אותם למול. (ויש להמתיק ד"ז כי יוסף הוא השליט, כי הוא בחינת יסוד, ורצה להקל את צער השעבוד מישראל, שיבואו למצרים שהם צריכים לתקן לגמרי ולהעלות את כל ניצוצות הקדושה שנפלו למצרים, ולהקל עליהם מטרחם לכן ציוה על כל מצרים למול), יעו"ש באורך. וא"כ למדנו מדברי רבינו האר"י כי כיון שבני ארץ מצרים היתה נשמתם פגומה בפגם הברית לכך נתגבר עליהם הרעב, ויוסף הצדיק רצה למתק את הדינים ולכך אמר להם למול, כדי לחזק עצמם בקדושת היסוד. ודו"ק.

וההסבר לכל זה הוא משום שברכת ה' היא תעשיר (משלי י, כב), וכשחוטא ופוגם באות ברית קודש אזי השכינה מתרחקת ממנו, כדכתיב (דברים כג, טו), ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ואם אין השכינה עמו, אין לו ברכה, ואין לו פרנסה רח"ל.

ועוד יש להוסיף את דברי רבינו האר"י שהיסוד נקרא כל (ראה שער הפסוקים ולקוטי תורה פר' וישב ובלקוטי תורה לקהלת וראה בשעה"כ דרושי תפלת השחר דרוש א). וגם כלכלה יש בו לשון "כל" פעמיים עם אות ה' שהיא כנגד ה' חסדים (עי' לקוטי תורה פר' מקץ), והיינו לרמוז שאדם זוכה לכלכלה טובה כשהוא שומר עצמו היטב במדת יסוד.