וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן, וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי, וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי: (מא, נ-נב)

הנה יוסף הצדיק ביטא בקריאת שמות שני בניו את הודאתו להי"ת, לאפרים קרא בשמו, כדי להורות לכל, איך הקב"ה הפרה אותו בארץ עניו ונותן הודאה על כך. אמנם בקריאת השם מנשה יש ב' ענינים. א, כי נשני אלהים את כל עמלי. ב, ואת כל בית אבי.

והנה אומרו את כל עמלי, הוא מובן שמשבח יוסף את הי"ת על שהשכיח ממנו את כל העמל והצער והתלאות שעברו עליו מיום שעזב את בית אביו, ואולי גם מה שהיה בבית אביו שאחיו שנאוהו ולא יכלו דברו לשלום, דהכל בכל כלול בזה. שהרי אמר את "כל עמלי", אבל את הענין השני שאמר יוסף שנשהו אלהים את כל בית אביו, אין לו מובן לכאורה, כי בבית אביו היה יושב בצלא דמהימנותא, וחוסה תחת כנפי אביו הגדול, שהיה יושב ומלמדו את כל התורה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר (כמבואר ב"ר פד, ח והובא נמי בדברי רש"י בראשית לז, ג), והשכינה חופפת עליהם. וגם מעינוגי העוה"ז לא חסר יוסף דבר, כי ישראל אהב את יוסף מכל בניו ועשה לו כתונת פסים (בראשית לז, ג), וגם אם היה לו הצער של שנאת האחים הלא מזער היה באותו זמן, כי טובה מרובה היתה לו קירבת אביו והיא השכיחה ממנו כל צער ויגון, וא"כ מה נתינת הודאה יש כאן לקרא בשם בנו בכורו מנשה, על שהשכיחו הי"ת את כל בית אביו.

גם קשה עוד, שהרי מצאנו לחז"ל (ב"ר צד, ג ושם צה, ג ותנחומא ויגש פי"א), שאמרו, שאחר שנתגלה יוסף לאחיו שלח להזכיר לאביו סימן שהוא יוסף באמרו שכשפירש ממנו היו עוסקים בהלכות עגלה ערופה, וזה שנאמר (בראשית מה, כז), וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה. ועכ"פ למדו שלא שכח יוסף ולא נשה את תורת אביו, וא"כ מתעצמת השאלה מהו נשני את "כל" בית אבי. וגם איך משוה הכתוב את כל עמלו, לכל בית אביו, שהם תרתי דסתרי.

והנראה בעזהית"ש שיוסף מודה לה' הנותן ליעף כח, שחיזק את רוחו, ועזרו לשכוח את כל עמלו, הלא המה התלאות הרבות, ולא נתן למוט רגלו, למעוד וליפול בעצבות רעה המדכאת את הנפש, ומביאה את האדם ליאוש ומשבר בעבודת ה', אלא התחזק יוסף והמשיך בעבודת ה' בכל עוז, ולא שת לבו לעבר, כי אין. והיה חי כל יום באשר הוא שם, וכל יום מתחיל מחדש בעבודת הי"ת כמו שנאמר (דברים ו, ו), והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום ואמרו על זה חז"ל (ראה ספרי ואתחנן פיסקא ח וילקו"ש ורש"י דברים ו, ו), בכל יהיו בעיניך כדברים חדשים שאתה מתאוה להם.

אמנם גם אם שכח יוסף את הצער שציערוהו אחיו, כאומרו להם (בראשית מה, ח), ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וגו'. אבל מ"מ עצם השהיה במקומות המלאים טומאה, היא צער גדול ההווה ומתמשך בכל ימי גלותו, ואם יתן אל לבו לזכור את מצבו ומעמדו הרם והנפלא בבית אביו, וישוה את זה למצבו היום שנפל מאיגרא רמה לבירא כ"כ עמיקתא רח"ל, ושבר על שבר באו לו, שלא די לו במה שמכרוהו אחיו בני אביו לעבד נרצע בידי אדונים זרים וקשים, אנשי זמה ומרמה, אלא עוד נפל קרבן לעלילה בזויה והורד לבור האסירים וברזל באה נפשו. ובודאי שבכל עת שיזכור מטוב בית אביו והדרו. ישבר לבו בקרבו ויפול בים העצב והדכאון שהוא אם כל חטאת, ואם יהיה מניח לדמיונו לפרוח בלא ביקורת ושלטון עצמי לא היה מוצא נחמה אפילו לרגע קט, כי בכל דבר ודבר ירגיש בחסרון בית אביו, ועבודת ה' מה תהא עליה במצב הזה.

אכן יוסף הצדיק חיזק את עצמו בבטחון נפלא, שהכל באשר לכל הוא מאת הי"ת, ועם כל הצרות והתלאות היה שם הי"ת שגור על פיו ובטחונו איתן. [ומה שאמרו חז"ל (ב"ר פט, ג), על הפסוק (בראשית מ, ג), ולא זכר שר המשקים את יוסף, שזה היה עונש של ששם את מבטחו בבשר ודם בשר המשקים שיוציאנו משביו, ולא היה לו לעשות כן והובאו הדברים גם בפירוש רש"י ז"ל (שם). אדרבא, משם ראיה על גודל בטחונו של יוסף בהי"ת, דמשום שהיה כ"כ גדול במדת הבטחון, לכך הענישוהו על דבר זעיר שלמעשה הוא בבחינת השתדלות, משום שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, כי הרי לכשנתבונן נראה מיד כי יוסף הצדיק לא שם מבטחו בשר המשקים, רק עשה השתדלות מועטת כשנזדמן לו הענין ע"י פתרון החלום, ואמר לו לזוכרו לטובה, והרי צריך וחייב האדם להשתדל, אלא רק דקדוק גדול יש בזה, ביחס לרום מעלתו הגדולה של יוסף ודי בזה].

ומגודל בטחונו בה' האמין יוסף בכל לבו שהכל לטובה, וביטל את כל עצמיותו לפני רצון המקום ב"ה, באומרו גם זו לטובה, שכן אמר לאחיו (בראשית נ, כ), אתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה, וכך נהג בכל צרותיו ותלאותיו.

וע"ז היה יוסף הצדיק משבח ומודה להי"ת, שנתן לו כח לשכוח גם את העמל והצער, וגם את כל הטוב והעונג שהיו לו בבית אביו, כי אם לא היה יוסף שוכח את הנעימות שהיתה לו בבית אביו, והיה עושה כל הזמן השואות ביחס לבית אביו, לא היה יכול להחזיק מעמד לא ברוחניות ולא בגשמיות והיה ח"ו יכול להגיע עד טירוף הדעת. ולכן שכחה זו מעולה וחשובה לו מאד מאד, ואלמלי היא לא היה מגיע עד הלום, וע"כ קרא שם בנו בכורו מנשה, כי נשני אלהים את כל עמלי, ואת כל בית אבי.

(ב"ה ט"ז טבת התשמ"ח)