וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת, וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: (לט, יא-יב)

וכתב רש"י ז"ל, לעשות מלאכתו, רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו, כדאיתא במסכת סוטה (לו, ב). עכ"ל.

וצריכים להבין איך יתכן שהקב"ה העמיד את יוסף בנסיון גדול כזה, וכשעמד להכשל ח"ו, ובא לעשות מלאכתו עמה, אז באותה עת, באה דמות דיוקנו של יעקב אביו ע"ה ונצטיירה בפניו, ואז נרתע לאחוריו, וינס החוצה. ואם הקב"ה החליט לנסותו, א"כ למה הוא מסייעו לעמוד בנסיון, והרי הקב"ה לא מביא לאדם נסיון שהוא מעל לכחו, ובודאי שגלוי וידוע לפניו יתברך, שיוסף הצדיק היה יכול לעמוד בנסיון הזה אם ירצה. כי כל דרכיו משפט ואמונה ואין בו עול, וא"כ למה יביא לפני יוסף את דמות אביו להרתיעו ולהבריחו.

ופירשתי בזה בס"ד, דאין כונת רבותינו לומר, שהקב"ה הביא ליוסף את דמותו של יעקב אביו, אלא שמאליה נצטיירה לפניו. והיה זה מכח עבודת הקדש של יוסף, אשר מיום שעזב את בית אביו לא משה דמות אביו מנגד עיניו, כי בתחילה כשהיה יוסף בבית אביו היה אביו הקדוש עומד על גביו ומלמדו תורה ודעת ה', ומוכיחו לישר אורחותיו מרדת שחת, והיה מסתופף בצילא דמהימנותא ובטוח בכל צעדיו והליכותיו.

אמנם כשנמכר בין ערלים שטופי זמה, היה עומד בנסיונות רבים, ויום יום היו לו שאלות ולא היה לו למי לשאול, וממי ליטול עצה, וחשב ומצא לו עצה והדרכה טובה, שבכל שאלה שתבא לפניו, ולכל בעיה ומבוכה אליה נקלע, היה עומד ומתבונן, ומצייר בדמיונו את דמותו הגדולה של אביו לנגד עיניו, עד שהיה מתמלא רגש של יראה ופחד, מפני קדושתו הגדולה של אביו סבא קדישא, ומרגיש בעצמו שאביו נצב עליו וצופה ומביט בעיניו בכל אשר הוא עושה, ואז היה מעמיד בעיני רוחו את שאלתו וספיקותיו, ומתבונן עוד לומר, האם היה עושה דבר כזה למול עיני אביו, או לא. וכך היה בוחן ומודד את הדברים. ואת הדבר הזה היה עושה בכל עת אשר נקרה לאיזה מצב, ובכל שאלה שבאה לדרכו, והיה שונה ומשלש בזה דבר יום ביומו, עד שההרגל נעשה טבע, ולא היה צריך כ"כ להתאמץ אלא מאליו היה נעשה הדבר, ודמות אביו מצטיירת בפניו.

ובעת הקשה ההיא כשגברו נסיונותיו, ואשת פוטיפר עשתה מעשה שתפסה בבגדו, והיה נתון בין שתי סכנות חמורות, בין סכנת העבירה לבין סכנת המות. ורובץ בין המשפתים, אם להכנע אליה, והיה חוטא לאלהים ח"ו, או לברוח ולהניח את בגדו אצלה, והיא תאמר שהוא זה אשר בא לתקוף אותה, והיה עומד בסכנת חיים ממש.

והיתה איזו התלבטות לרגע קט, שאת זה קראו חז"ל, שבא לעשות מלאכתו עמה, ובאותו רגע, נצטיירה שוב מאליה דמות אביו מול עיניו, ולא שמהשמים הביאו לו דבר זה, רק היה זה בבחינת, נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח), שהוא פרי עבודתו בקדש, אשר נהג בעצמו יום יום למען דעת את דרך ה' ומצוותיו, והיא שעמדה לו גם ברגע זה. ומיד פסק את הדין ועשה מעשה, וינס ויצא החוצה.

[א"ה - יש להביא בכאן דברי קדוש ה' מהר"ח ן' עטאר ז"ל באור החיים על הפסוק (ויקרא יט, ג), איש אמו ואביו תיראו, טעם סמיכות מצוה זו למצות קדושים, נתכוון לרמוז גם כן גדר לעריות, והוא על דרך מאמרם ז"ל (סוטה לו, ב) שדרשו בפסוק ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב וגו' (בראשית מט, כד), כי כשתקפתו אשת פוטיפר ליוסף ותקפו יצרו נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו' מיד ויפוזו זרועי וגו', ושמעתי משם אנשי אמת, כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן, ותמנעהו מבוא אל התיעוב, והוא אומרו סמוך למצות העריות, איש אמו ואביו תיראו, ולזה מי שתקפו יצרו יצייר בין עיניו יולדיו ויהיה לו למשיב נפש, ע"כ. יבח"ר].