וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי: (לט, ב)

הנה מצינו שנאמר בפסוק הזה ג' פעמים לשון "ויהי", והנה בגמרא מגילה (י, ב), אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, ובגמרא הקשו שמצינו ויהי שהוא לשון שמחה, ולכן מייתי שם דברי רב אשי שאמר, כי לשון ויהי פעמים שהוא לשון צער, ופעמים שהוא לשון שמחה, אבל "ויהי בימי" הוא לשון צער. ע"ש.

ברם נראה דלאו מילתא פסיקתא היא, דבמדרש (ב"ר מג, ג), ס"ל דכל לשון "והיה" לשון שמחה הוא, ולשון "ויהי" גם כשהוא לשון "ויהי" בלחוד ולא "ויהי בימי", אעפי"כ, לשון צער הוא. והנה במדרש הזכיר את הפסוק שלנו, וז"ל, והכתיב ויהי ה' את יוסף. ונמצינו למדים עוד מדברי המדרש דכל שאין השמחה שלימה לגמרי, שפיר קרי ביה "ויהי" שהוא לשון צער (וע"ע בפסיקתא רבתי פרשה ה' ושם פרשה ז' ובילקו"ש ירמיהו רמז שכז).

אלא דעל כל פנים קשה, דהא במה שהיה ה' עם יוסף השמחה שלימה, ומה חסרון יש בשמחה זו.

ומצאתי במאור ושמש, שכתב לפרש את זה בהקדים דברי רבותינו (ב"ר פו, ב וראה ילקו"ש בראשית רמז קמה), ששכינה ירדה עם יוסף למצרים, וכתיב (ישעיה סג, ט), בכל צרתם לו צר, והיה צער גדול ליוסף, הן מצד שגלה מעל שלחן אביו ויושב אצל איש מצרי וכו', והן מצד גלות השכינה אשר ירדה וגלתה עמו למצרים, והיה כואב את כאב השכינה.

וזהו ויהי ה' את יוסף, שירד עמו מצרימה כדי להשתתף עמו בצערו על פרידתו מאביו, ויהי בבית אדוניו המצרי שהשכינה עמו שם, ומה שהמשיך הכתוב ואמר, ויהי איש מצליח, פירש הרב ז"ל דאעפ"י שהיה לו צער הרמוז בתיבת "ויהי", מ"מ היה משכיח את צערו ע"י שמחתו והיה מצליח, דבמדרש (ב"ר פו, ד), אמרו איש מצליח, גבר קפוז, ופירש במתנות כהונה (שם), שהוא צוהל ושמח, וטוב לב משתה תמיד.

כי יוסף הצדיק היה עושה עצות בנפשו שלא יפול בעצבות, שזו היא המניעה הגדולה מכל המניעות שיש בעבודת ה', בהיות האדם סר וזעף כידוע מדברי קדושים עליונים, ומקרא מלא דיבר הכתוב (דברים כח, מז), תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה. ויוסף הצדיק היה מסיח את דעתו מדאגתו והיה בשמחה תמיד, כדי שיוכל לעבוד את השי"ת בשמחה ובטוב לבב, ואע"פ שהיה חסר מכל. והיה אוכל ושותה ומסלסל בשערו, כמ"ש חז"ל (ראה תנחומא וישב פ"ח).

וכן שמעתי לפרש את דברי המשנה (תענית כו, ב), משנכנס אב ממעטין בשמחה, פירוש ממעטין את הצער והדאגות בשמחה, כי ע"י השמחה ממעטים גלות השכינה (ואולי זה מקור למנהג שנוהגים מזמן ר"ח אב להרבות בסיומי מסכת), וזה מה שהיה עושה יוסף הצדיק בהיותו בגלות בין העכו"ם שהיה מנסה לשמח את עצמו, ע"ש בדבריו הנעימים.

ואפשר לומר, דלא אמרו שויהי הוא לשון צער, אלא כגון ויהי בימי אחשורוש, ויהי בימי שפוט השופטים וכיו"ב, אבל כשאומר עובדא עכשוית בלשון הוה נמשך, לשון ויהי אינו מורה בהכרח על צער. ואולם בענין יוסף הצדיק מצינו עוד לשונות ויהי, ויהי מאז הפקיד וגו' (בראשית לט, ה). ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה (שם שם, ו). ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו וגו' (שם שם, ז), אח"כ נאמר, ויהי כדברה אל יוסף יום יום וגו' (שם שם, י). ועוד נאמר, ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו וגו' (שם שם, יא). ושם נאמר ויהי כראותה (שם פסוק יג). ועוד נאמר, ויהי כשמעו כי הרימותי קולי וגו' (שם שם, טו). ועוד נאמר, ויהי כהרימי קולי וגו' (שם שם, יח). ועוד נאמר, ויהי כשמוע אדוניו את דברי אשתו וגו' (שם שם, יט). ועוד נאמר, ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד (שם שם, כא). ועוד נאמר, ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים (שם מ, א). הרי ט"ו פעמים לשון ויהי באותו הענין. ויש להתבונן בלשונות אלו מתי הוא לשון צרה ומתי הוא לשון ישועה.

ועלה בדעתי לומר בעזר האל וישועתו, דמילת "ויהי" אינו מורה על לשון צער אלא כשהוא מיותר, אבל כשנצרך לעצמו אינו מורה בהכרח על צער, כמו מה שנאמר ויהי ה' את יוסף, שיש כאן שם הוי"ה שהוא רחמים, א"כ אינו מורה על צער, אבל ויהי בימי אחשורוש, מורה בודאי על צער, כי הלשון מיותר, ולא היה לו לכתוב ויהי בימי אחשורוש, ויכל לומר בשנת שלש למלך אחשורוש וכו'. ולכן יתור הלשון מורה על צער. ומ"מ אף אצלינו כיון שנזכר בענין יוסף ט"ו פעמים לשון "ויהי" בודאי שהוא בא להורות על צערו של יוסף, אשר בא לו שבר על שבר, כי נלקח מבית אביו, וגדל הכאב כי נמכר נמכר ע"י אחיו, ועוד, נזדמן לבית פוטיפר הרשע רב קטוליא, ועוד, באה לו צרת אשת פוטיפר. וא"כ גם מה שנאמר ויהי יוסף יפה תואר וגו' היה לו לצרה, כי עי"ז נתגרה בו הדוב ונתנה אשת פוטיפר את עיניה בו. גם מה שנאמר ויהי ה' את יוסף, אע"פ שהוא לטובתו, מ"מ יש בזה צער, כי כיון שמצא יוסף חן בעיני שר בית הסוהר והפיק רצון משר המשקים, שם מבטחו ברהבים, וזה היה גורם לו להיות עוד שנתיים בבית האסורים. ובשאר המקומות שנאמר ויהי, הצער בהם גלוי ומובן לכל.

[א"ה - בעצם הענין, שמעתי בשם הגאון רש"ר הירש ז"ל, שפירש למה לשון "והיה" הוא לשון שמחה, ואילו לשון "ויהי" הוא לשון צער. כי הנה מילת "היה" הוראתה על העבר, וכשהאדם מוסיף לה אות וא"ו "והיה" היא נהפכת ללשון עתיד כמו והיה אם שמוע תשמעו (דברים יא, יג). הרי זה מורה על הזמן החולף שהיה טוב, והאדם חפץ למשוך את טובת הזמן ההוא אל העתיד, ולכן כשנכתב בלשון זה הרי הוא מורה על שמחה. ואילו לשון "ויהי" הוא לשון צער, כי הנה לשון "יהי" הוא לשון עתיד, כמו יהי אור (בראשית א, ג), והנה כשנוספה לו אות וא"ו ונהיה "ויהי" הרי הוא משנה את משמעותו ונהפך ללשון עבר, והיינו, שהלשון מורה כי האדם רוצה לסלק את הזמן הזה, וכביכול רוצה להוליכו אל העבר, ולכן הוראתו צער. ודפח"ח. יבח"ר].