וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה, וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ, וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה, וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ, וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ, וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ, וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ, וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ, וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה, וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ וגו': (לח, יא-כג)

והדברים אומרים דרשני, דפשוט וברור שיש כאן דברים נפלאים, אשר היו לו ליהודה בכונה גדולה מהי"ת, כדי שעצת ה' היא תקום, ויתגלה אורו של משיח.

ובכתוב מצינו כי תמר נהגה איך שנהגה, מפני שראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה. ואינו מובן, שאם מכח טענה זו היא באה, א"כ היה לה לשלוח מעוררין ליהודה, ולומר לו, הנה שלה בנך גדל, ומדוע לא תקיים את הבטחתך להשיא את שלה לתמר, ואז ידונו בענין. ותחת זאת מה עשתה תמר, הלכה וישבה בפתח עינים והפקירה עצמה ליהודה.

ועוד יש לדקדק, מדוע מדגיש לנו הכתוב שיהודה ירד תמנתה, וכן אומר הכתוב שהוגד לתמר שיהודה עולה תמנתה, ומה לו לומר היכן היה הענין. וגם מדגיש מטרת בואו לשם שהיה כדי לגוז את צאנו.

וכן נמי צריך להבין את הכפילות דמתחילה אמר "ויחשבה לזונה כי כסתה פניה", כלומר שלא הכירה, ושוב חזר בפסוק שאחריו ואמר, "כי לא ידע כי כלתו היא".

וגם ענין גדי העזים שהבטיח לה, והערבונות שנתן לה פתיל חותם ומטה אומרים דרשני, לדעת מה הם, ועל מה באו.

ובדרך רמז אפשר לומר, שיהודה היה מתבונן בדרכיו, ומביט לקץ אחרית הימים לעת שיתגלה בה מלך המשיח, ועל דרך זה נתהלכה ברחבה לבאר את הפסוקים אשר לפנינו.

ובתחילה הקדים ואמר, וירבו הימים, ותמת בת שוע אשת יהודה, וינחם יהודה וגו'. כלומר, שאחר רבות ימים ושנים בגלות המר והנמהר, בזמן שהחשך יכסה ארץ וערפל לאומים, ותמת בת שוע. וינחם, כלומר אחר שקרה מה שקרה באה הנחמה, וכן הוא שאחר שנחרב הבית, הגיע הזמן ובא עת דודים, והי"ת מקבל נחמה, וחפץ לבנות שוב את ביתו ולפקוד את עמו ונחלתו.

ולזה אמר ויעל על גוזזי צאנו, שהגיעה עת פקודתם של רודפי ישראל אשר הן המה קרויים גוזזי צאנו שגזזו ובזזו את ישראל ואכלום בכל פה דורות על גבי דורות, ועתה הגיעה העת בה יפקוד הי"ת על בני אדום, וישקם כוס של תרעלה על כל אשר עשו. והוא שנאמר ויעל על גוזזי צאנו, כי ידו גברה עליהם, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (עובדיה א, כא).

וזהו מה שנזכר תמנתה. כלומר, ירמוז אל העתיד לבא, שהוא תמנתה, מלשון תמניא שהוא מספר שמונה, שהוא בחינת הגאולה, ומצינו בגמרא (ערכין יג, ב ובתוספתא שם ב, ד), רבי יהודה אומר, כנור של מקדש של שבעת נימין היה שנאמר (תהלים טז, א), שׂבַע שמחות את פניך, אל תיקרי שובע אלא שבע, ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר (תהלים יב, א), למנצח על השמינית, על נימה שמינית של עולם הבא. והנה כבר הודיעונו קדמונינו נ"ע, שכל עניני העוה"ז כלולים במנין שבעה, ומספר שמונה הוא מעל לטבע, ומעל עניני העולם הזה (עי' בספרי מהר"ל מפראג, ולדוגמא ראה נצח ישראל פל"ב וע"ע בנר מצוה עמוד כא ובשאר ספריו).

ויוגד לתמר לאמר, הנה חמיך עולה תמנתה, היינו, משנודע לשכינה הקדושה כי עתה יהודה עלה ונתעלה לבא אל העיקר אשר הוא מעל ומעבר להבלי הזמן, תיכף, ותסר בגדי אלמנותה, כי בתחילה אמר לה יהודה, שבי אלמנה בית אביך, כל ימי מיגר ארמלותך, אבל עתה בא זמן הישועה, ועת הזמיר הגיע, להסיר בגדי אלמנותה מעליה, וללבוש בגדי מלכות. ולמה הסירה בגדי אלמנותה ולבשה בגדי מלכות, כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה, ומצאתי כאן רמז למלך המשיח, שכן משיח עולה בגימ' שנ"ח ותיבת "שלה" ותיבת "והיא" עם הכולל עולה שנ"ח, וזה פירוש הענין, כי גדל שלה ע"י תיבת "והיא" והוא משיח, "והיא", היינו השכינה לא ניתנה לו לאשה עדיין, ומזה הבינה שאין זה יעודה, להוליד משלה, כי אינה שייכת לחלקו, לפי ששלה הוא מבניה של בת שוע אשת יהודה הראשונה, המסמלת את הגלות והחשך, אבל עתה הבינה תמר שתפקידה להקים את הבית החדש אשר יהיה ממנו אור לכל בית ישראל. והיינו כי אחר שהתנחם יהודה אחרי בת שוע, ועלה ונתעלה לתמנתה, או אז יקים ה' את דברו הטוב להביא את אור המשיח לעולם, ואשר על כן לא ילדה תמר מער ואונן כי הם בניה של בת שוע, וגם לשלה לא נתנה, כי גם הוא בנה של בת שוע, שהיא בת איש כנעני (בראשית לח, ב).

"ותכס בצעיף" לפי שכבוד ה' הסתר דבר (משלי כה, ב), וגילוי המשיח הוא לפתע פתאום מתוך היסח הדעת, ואין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית ח, ב ב"מ מב, א). והמשיך ואמר הכתוב, ותתעלף, ופירש"י ז"ל, ותתעלף, (שם), כיסתה פניה, שלא יכיר בה. והמכוון שכיסתה את הפנימיות שלה ואת כל אורותיה, כיסוי תוך כיסוי, חותם תוך חותם, כמו שנאמר (שיר השירים ב, יד), יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה. והיינו הסתר על הסתר, כאשר גזרה חכמתו יתברך.

ותשב בפתח עינים, וכתב רש"י ז"ל, רבותינו דרשו, (סוטה י, א), בפתח עינים, בפתחו של אברהם אבינו, שכל עינים מצפות לראותו. עכ"ל. וכתב בשפתי חכמים שם (אות ק'), והיינו שהתפללה תמר שיזדמן לה איש מזרע אברהם, כדי להעמיד בנים ממנו.

ולדרכנו יש לומר, פתח עינים, כמו פתח לתקוה, היינו, כי עד עתה עברו ימים ושנים בסתר ובחשך, ועתה הגיעה עת דודים, לפתוח עינים עורות ולהביט באור, ומתוק האור וטוב לעינים (קהלת יא, ז), ובפתח הזה ישבה תמר. גם אפשר לומר דהתכסתה והתעלפה שיהיה בבחינת כבוד אלהים הסתר דבר, וישבה על הפתח בדרך זו, כדי לכסות עינים, שלא יָרֵעוּ ולא ישחיתו בכל הר קדשי (ישעיה יא, ט).

ואפשר עוד דיהודה הבין ששני בניו מתו כשנשאו את תמר, כי הוא ידע שהיא מיועדת לגילוי אורו של משיח ה', ועל כן פגעה בהם מדת הדין רח"ל. ואמר לה יהודה שבי אלמנה בית אביך, כי עדיין לא הגיעה העת, ותמר ישבה ימים רבים בציפייתה, ויהי כי ארכו הימים, וראתה שהיא לא ניתנה לשלה, הבינה כי מאת ה' היא מיועדת ליהודה עצמו. וכן נאמר אצל אונן (בראשית לח, ט), וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. וגם תמר הבינה שתזכה להעמיד את המשיח רק מיהודה עצמו ולא מבניה של בת שוע. אמנם אמרה תמר לנפשה, שמן הסתם יהודה חושש לשאתה, כדי שלא יקרהו כאשר קרה לבניו ער ואונן וימות אף הוא. ולכך הלכה בסתר על סתר.

ומתחילה חשבה יהודה לזונה, והיתה דעתו נוטה לדרכה, וזהו, "ויט אליה אל הדרך", אבל משהתקרב והביט לעומק הענין, הבין שאין כאן קדשה אלא קדושה ושליחות מאת הי"ת, ואז אמר יהודה לתמר, הבא נא אבא אליך, כלומר לא באקראי ובדרך תאוה וכדומה, אלא בהכנה הראויה לבא אל הקדש פנימה, כי עתה כבר הרגיש בפנימיות הגדולה הנמצאת בה, אעפ"י שכסתה פניה. אלא שמכל מקום אילו היה נודע ליהודה כי תמר היא כלתו, היה מתרחק ממנה מתוך חשש פן יפגע גם הוא כפגיעת בניו. ועל כן מדגיש הפסוק שוב, כי לא ידע כי כלתו היא.

ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי. כלומר מה הוא הפיוס שלי אחרי כל ימי הגלות הקשים על תלאותיהם ונוראותיהם, מה תתן לי כי תבא אלי, ובזה תבא אל המלך, כדת וכדין.

ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן, היינו, שישלח את השעיר המשתלח הרמוז בגדי העזים, ולאן ישלחהו, לעזאזל המדברה, ויפרידהו מן הצאן, מתוך עם ה', ולא יהיה עוד רובץ עליהם ורודה בהם בשבט מושלים, ותתעורר חבצלת השרון, לתקן עולם במלכות שדי, כי המלכות שלך היא, ולעולמי עד תמלוך בכבוד, ויהיה כבוד ה' בתוכה למופת ולאות.

ואולי הוא על דרך הכתוב (עובדיה א, כא), ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה. ואמר יהודה, "אנכי אשלח", אשלח לכשאשלח, אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב, אבל סוף סוף אנכי אשלח, והשתמש בתיבת "אנכי" לרמוז אל מתן תורה הנרמז כולו באנכי ה' (שמות כ, ב), וכמו שאמרו רבותינו (שבת קה, א), "אנכי", נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית, ורמז בזה כי הגאולה תלויה בלימוד התורה.

ותאמר אם תתן ערבון "עד שלחך", והנה ידוע כי "עד" עולה בגימ' כשם "אכדט"ם" שהוא שם של בטחון ובו ממתיקים הגבורות כידוע בדברי רבינו האר"י (ראה שעה"כ דרושי הפסח דרוש י"ב ונתבאר באורך לעיל פרשת ויצא מאמר י), והוא שנאמר (ישעיה כו, ד), בטחו בה' עדי עד, ורומז לשם אכדט"ם העולה בגימטריא ע"ד. והוא מחליף את האותיות האמצעיות דשם "אלהים" באותיות הקודמות להם, דהיינו "לה"י" נהפך להיות "כד"ט" והוא מקור הבטחון.

ותמר הצדקת חששה שאחר זמן רב יכולים ישראל להתייאש מן הגאולה ח"ו, ולכן ביקשה לערבון את מדת הבטחון, ולכן אמרה אם תתן ערבון "עד" שלחך, או אז אתרצה, כי לא רצתה שירדמו ישראל וירפו מתקות הגאולה, אלא ישארו ערים בבטחונם בהי"ת, ואסורים בתקותם אליו, ועיניהם צופיות עליו, כעיני שפחה אל יד גברתה, כן עיננו אל ה' אלהינו עד שיחוננו ויושיענו ברחמיו שנית בקרוב.

ויאמר מה הערבון אשר אתן לך, ותאמר חותמך ופתילֶך ומטך אשר בידיך, ויתן לה וגו'. וכתב רבינו עובדיה ספורנו ז"ל, כי בחרה תמר באלו הדברים, לפי שהמה המורים על הגדולה והגבורה, כחותם ושבט המושל, והאזור, כאומרו (איוב לח, ג ושם מ, ז), אזור נא כגבר חלציך, ואת זה עשתה כדי שתהרהר במעלת יהודה וגדולתו. עכ"ד, ועיין עוד בכלי יקר שם.

ולדרכנו אפשר לומר, דיהודה שאל אותה, מהו הערבון עבורינו שנזכה להחזיק במדת הבטחון כל הדרך הארוכה הזאת עד ביאת גוא"צ, ותמר השיבה אמריה לו, חותמך ופתילך ומטך וגו', דאם שלש אלה יעשה לה לא תצא ריקם ח"ו, והם. "חותם", שיהיה חותם הקב"ה ניכר עלינו, בבחינת וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (דברים כח, י), והיינו למוד התורה, דהוא חותמא דקוב"ה שהתורה היא אמת והיא חותמו של הי"ת שהוא אל אמת. "ופתילך", היינו הכסות, שהם המעשים והמצוות, שמהם עושים בגד וכסוי לאדם בעולם הבא, והיינו, שגם במעשינו יקרא שם הי"ת עלינו. "ומטך", זו הציפיה להנהגת "שבט מושלים", וימשיכו ישראל בציפייתם לישועת ה' ולביאת משיח מזרע יהודה, וְלֹא יַעְדֵּי עֲבֵד שֻׁלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה. ואלו הם הערבונות אשר יחזיקו את ישראל בימי גלותם ועניים, עד אשר יחוס הי"ת על עמו, וישלח ויסיר מעלינו את צפיר העזים, וישלחהו לעזאזל, וימהר יחיש גאולתינו.

או יאמר, שביקשה תמר שלשה ערבונות, לרמוז לשלשה דברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ולשונם ומלבושם (ראה ויק"ר לב, ה ובמדב"ר יג, יט ושהש"ר ד, כה), ויש לרמוז את זה בפסוק (בראשית לג, יח), ויבא יעקב שלם, מילת "שלם" ר"ת שמם, לשונם, מלבושם. והן המה שהחזיקו את אבותינו בעבדות מצרים ולא נטמעו בגוים עד שעמד עליהם הקב"ה וגאלם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובהם נחזיק גם אנו עד שישלח לנו את משיחנו. והיינו חותמך, הוא השם. ופתילך, הוא הלבוש. ומטך הוא "הלשון" המהלך לפני האדם ומקשרו עם אחרים, כמו המטה שמקדם לפני ההולך ומשמיע קול.

ויבא אליה ותהר לו ותקם ותלך ותסר צעיפה מעליה ותלבש בגדי אלמנותה. מעתה היתה תמר שקטה וחזרה לבגדיה ללבוש את בגדי גלותה וארמלותה, ומעתה היא ממתינה וצופיה לישועת ה', וכמו שהמעוברת מצפה כל ימי הריונה לולד שיולד, ואינה מסיחה את דעתה ממנו, ואעפ"י שיתמהמה מצפה לו, כן עינינו צופיות ומיחלות אל הגאולה ולמלך המשיח, ואעפ"י שיתמהמה אנו מחכים.

וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדלמי. אפשר לרמוז בזה, כי שלח את העז מן הצאן, וע"י מי היה זה, ע"י רעהו העדלמי, שיש בתחילת שמו שם ע"ד הנז' שהוא גימ' אכדט"ם והוא שם הבטחון, שמתמתקין הדינים והגבורות על ידו וכנז'.

ולא מצאה, בא השליח לבשר לישראל את הגאולה, אך ברוב הדורות ורוב השנים ורוב הנדודים, והתחלפות המלכויות, ושינוי גזרותיהם ושיעבודיהם אשר השחירו את פנינו לבלי הכר עד שנהיו כשולי קדרה. ובא השליח לבשר גאולתינו ולא מצאנו, על דרך מה שנאמר (שה"ש ג, א-ב), אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

וישאל את אנשי מקומה לאמר וגו', ששאל אצל סביבותיה ושכנותיה, ואין מכיר ויודע בה איה מקומה. ויאמרו לא היתה בזה קדשה. כלומר, אותה קדושה ואותה הדמות שאתה מתאר לנו לא היתה בזה, ואין אנו מכירים דבר זה. אבל, הקדושה היא תלויה בעין העליונה, והקב"ה שרואה ומביט, הוא רואה אותה, עד כמה היא כמהה לו ועד כמה ציפתה, ולא איבדה את דרכי אבותיה ח"ו, כי לא תשכח מפי זרעו לעולם ועד, רק היא מסתתרת, אבל לעיני הי"ת היא גלויה.

ועל כן גם כאשר שב השליח ואמר ליהודה לא היתה בזה קדשה וגם אנשי המקום וגו', ענה יהודה ואמר, תקח לה וגו' ואתה לא מצאתה, המשך וקח לה, כי אע"פ שאתה לא ראית אותה, אבל אני ראיתיה, וקרוב יום ה' לבא, וביום ההוא עליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, ויוציאנו מן הגלות המר לגאולת עולם.

(בס"ד. אור ליום ששי ערש"ק תרומה שלשה ימים לחדש אדר המהודר התשס"ו - בדרך מארה"ק לארה"ב)