אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף וגו', וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים, וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם, וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וגו', וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ וגו', וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם וגו', וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה וגו', וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים וגו', וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי, וַיְמָאֵן וגו', וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ, וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת, וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה וגו', וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר:  (פסוקים מלוקטים בפרשת וישב),

בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְשַׁכְּחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ. וְאַתָּה בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַּנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ. וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ. וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדָאָה. וְעָשִׂיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה:  (נוסח על הנסים הנאמר בתפלה ובבהמ"ז)

יש קשר חזק ואמיץ בין הנאמר בפרשתנו, פרשת וישב לבין מה שהיה בחנוכה, ולא בכדי הם באים בזמן אחד, קשורים זה בזה. וצריכים לעמוד על הקשר ביניהם.

בפרשה זו, מדובר על מכירת יוסף ועל כל תלאותיו, כשבמרכזם עומד הנסיון הגדול שעבר עליו עם אשת פוטיפר. ולעולם לא נוכל להבין את גודל ועומק הנסיון הזה, אם לא נשים לבנו למצב המיוחד והקשה, בו היה נתון יוסף גם בלי הנסיון, כי הלא מדובר בבחור צעיר שנפל מאיגרא רמא, מבית אביו הגדול, אשר אהבו מכל בניו, ושם היה מסתופף בצילא דמהימנותא, ולומד תורת אלהים חיים מפיו של יעקב סבא קדישא, בחיר שבאבות. ומן המקום הנפלא והמרומם ההוא, משם נפל לבירא עמיקתא בור של נחשים ועקרבים, אליו נזרק באכזריות איומה ע"י אחיו, וגם אחר שריחמו עליו והעלוהו מן הבור לא החזירוהו לבית אביו, אלא מכרוהו לעבד לעבדים בני קדר, ומשם הלך מדחי אל דחי עד בואו למצרים, ארץ זימה וזוהמא. וביד מי נפל, ביד פוטיפר (וראה את דברי רבותינו המבהילים על פוטיפר במסכת סוטה יג, ב), והוא בודד וזר בארץ זרה לרוחו ולנפשו.

והנה טבע הדברים כשאדם נקלע לכגון זה, הריהו נכנס ליאוש ודכאון חמור, אשר עלול להביא פריקת כל עול, מתוך שמנסה להשכיח מעצמו את כל עברו, ולהתאים את עצמו למציאות החדשה, כדי למצוא חן בעיני אדוניו, או שהוא שוקע בים העצבות הארורה שתוצאותיה מי ישער, ובתוך מצב קודר זה, נקלע לנסיון גדול ביותר, של אשת פוטיפר, כשהוא עבד משרת אצלה בבית, באין שום אפשרות להתחמק מתחת ידה, והיא מדברת אליו יום יום, וכפי שתיארו רבותינו במדרשים באיזה לבושים ואיזה פיתויים וכו'. וכאשר מצינו במסכת יומא (לה, ב), אמרו עליו על יוסף הצדיק, בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית, אמרה לו השמע לי, אמר לה לאו. אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין, אמר לה ה' מתיר אסורים. הריני כופפת קומתך, אמר לה ה' זוקף כפופים. הריני מסמא את עיניך, ה' פוקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף, לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה, ולא רצה וכו'. ע"כ מהגמ'. ועי' עוד בבראשית רבה (פז, י). ובמדרש תנחומא (פרשת וישב), מתואר בארוכה במה היתה מתלבשת, ובאי אילו קישוטים ובשמים כלים מכלים שונים היתה מקשטת עצמה וכו', עד אותו היום שהיתה אתו לבדה בבית, ואז אזרה את כל כחה וחילה להכניע עלם צעיר זה, ולהפילו ברשתה, ומשראתה את גבורתו כי רבה, וכי בורח הוא ממנה, החזיקה בכנף מעילו כדי להעליל עליו, ולאיים עליו בזה שהיא תאמר שהוא בא להתעולל, וכמו שהוכיח סופה.

ואיש חכם ונבון כיוסף הצדיק, בודאי ידע את הסכנה החמורה העומדת למולו, בהשאירו את מעילו אצלה, ולא נעלמו ממנו מזימותיה ותעלוליה. אך כל פיתוייה לא השפיעו עליו, וגם הסכנה לא הרתיעתו, ולא עמדו לפניו לא תחנוניה ולא איומיה, וגם אחר שהיה בבית האסורים היתה באה אליו ומשדלתו לעבירה ואומרת לו שאם ימלא אחר דבריה היא תוציאנו משם, אך הוא בשלו, עומד בסירובו. כי רק דבר אחד הצטייר בפניו כפי שאמרו חז"ל (סוטה לו, ב), והובאו דבריהם בפירוש רש"י (בראשית לט, יא), "שדמות דיוקנו של אביו הצטיירה בפניו" ושמרה אותו מן החטא. אותה דמות מופת של הסבא קדישא יעקב אבינו, שהיה רגיל לעמוד כחלמיש צור בפני כל הנסיונות, היא שעמדה בעת הזאת למול עיני יוסף, והיא שמילאתו ברוח גבורה עילאית, עד שיכול היה לעמוד בכל זה.

וצריך להבין מהיכן באה לו הדמות הזו ליוסף, וקשה לומר שמהשמים הראוהו את אביו ניצב עליו, כי הלא מן השמים העמידוהו בנסיון הגדול הזה, ואיך יביאו לו באותו רגע את דמות אביו הגדול, שתצילהו מן החטא, והלא הדבר דומה לקול ושוברו עמו.

אלא הנראה בזה דזה היה פרי עבודתו העצמית של יוסף הצדיק ע"ה, שכידוע יוסף לא היה רק בנו של יעקב אבינו, אלא גם תלמידו המובהק בתורה ובמצות וביר"ש, וכמ"ש חז"ל (ב"ר פד, ח והובא נמי בדברי רש"י בראשית לז, ג), על הפסוק כי בן זקונים הוא לו (בראשית לז, ג), שכל מה שלמד יעקב אבינו בבית שם ועבר מסר ליוסף, עי"ש.

וכל זמן שהיה יוסף הצדיק בבית יעקב אביו, היתה עינו של הסבא קדישא, פקוחה עליו בהשגחה גדולה, להנחותו ולהדריכו בדרך העולה במעלות הקדושה מחיל אל חיל, כיאה לבנו ותלמידו של בחיר האבות.

אך מיום שנמכר יוסף וגלה מבית אביו, הרגיש מיד בחסרון זה, וכמו שמצינו בגמרא (מו"ק כד, א), שבפטירתו של רב קרע עליו שמואל שנים עשר בגדים ואמר אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה, וכן מצינו ברבי יוחנן, שכשאמרו לו לרבי יוחנן נח נפשיה דרבי חנינא, קרע עליו שלשה עשר בגדי משי ואמר ווי דאזיל גברא דמסתפינא מיניה. וגם יוסף הצדיק פחד מהחסרון העצום של דמות אביו, ונתירא שלא יזיק לו הדבר. ומאז חיפש עצות בנפשו כדת מה לעשות, כדי שלא יכשל ולא יטה ימין ושמאל מהחינוך הקדוש שקיבל בבית אבא, ובחר לו דרך בטוחה וטובה, והיא שבכל דבר שעמד לפניו, והיה צריך להחליט אם לעשותו ואיך לעשותו, מיד היה מעלה בדמיונו את דמות יעקב אבינו ע"ה שהוא נצב עליו ומתבונן בו בעינא פקיחא, והיה חושב יוסף בדעתו מה היה יעקב אביו אומר על שאלה זו, וכיצד היה מתייחס למעשה זה, וכל דבר שהיה בו ספק שמא אינו מתאים לרוחו של יעקב, מיד היה נמנע ממנו, וכך יכל יוסף הצדיק להחזיק מעמד בכל ימי גלותו הקשים, מבלי שום נגע ופגע.

ובדרך זו התנהג יוסף הצדיק, ועל כל צעד ושעל שהלך, לא הסיח דעתו אף לרגע מהנהגת אבותיו הקדושים, עד שמרוב ההרגל, נהפך אצלו הדבר לטבע. ובבא עת מבחן, גם ברגעים הקשים ביותר, נצטיירה מאליה ועמדה לפניו דמות אביו הקדוש, אותה דמות נפלאה, של האדם הגדול בענקים, שעמד בכל המשברים והנסיונות ולא נע ולא זע מדרכו בקדש, ואפילו אחר צאתו מביתו, ושהייתו בבית לבן הרשע במשך עשרים ושתים שנה, לא זז כמלוא נימא מהנהגותיו הקדושות, וכשחזר לארץ ישראל נאמר בו, ויבא יעקב שלם (בראשית לג, יח), שלם בתורתו ויראתו (כמבואר במסכת שבת לג, ב), ואותה דמות עם כל משמעותה והדרה, היא שהפיחה בו ביוסף הצדיק רוח עוז וגבורה, אומץ ותוקף, כדי לעמוד נגד כל הרוחות הרעים שעמדו עליו להפילו ולהדיחו.

ודרך זו של מסירות נפש וגבורת הרוח, שהיא תנאי הכרחי ביותר לקיומה של תורה ושמירת מצותיה, קיבלנו אותה במורשה מאבותינו הקדושים, מאברהם אבינו שמסר נפשו לכבשן האש, ומיצחק אבינו שנעקד על גבי המזבח על קדושת שמו יתברך, ועד יעקב אבינו ויוסף הצדיק ושאר הקדושים שבכל דור ודור.

וסגולה נפלאה זו היא שעמדה לזרעם אחריהם בעמדם נגד היונים הרשעים שרצו להעבירם על דתם ועל דעתם, ולא בכדי חג החנוכה קשור תמיד עם הפרשה הזו. כי לכשנתבונן נמצא שגם בני חשמונאי הצדיקים וחבריהם עמדו בנסיונות דומים לאלו שבהם עמד יוסף הצדיק. נסיונות הכוללים פיתויים גדולים מחד גיסא, ואיומים קשים ומרים מאידך גיסא.

כי גם אליהם באו היונים בכל מיני פיתויים (כמו אשת פוטיפר), ובנו גשרים ובתי מרחצאות, שוקים ובתי טרטיאות וקרקסאות וכו', שהם דברים המושכים לבו של אדם, ואמרו להם שכל רצונם לחיות עמהם יחד באהבה ובשלום. אלא שלצורך זה דרושה תרבות חדישה ומתקדמת, שתגשר על הפערים שבין שני העמים, היא תרבות יון הידועה לשמצה.

וכשראו היונים שלא די בדרך זו כדי להטות את לב העם אחריהם, אז לא נמנעו גם מדרכים אחרות שונות ומשונות, כמו שמתואר כל זה בדברי רבותינו ז"ל, עד שהגיעו גם לגזור גזירות מפורשות שכל הלומד תורה, וכל המקיים את דת ישראל אחת דתו להמית, ואמנם היו מתיונים שחלקם הסתנור מהברק החיצוני, הנראה לכאורה בתרבות קלוקלת ומופקרת זו, וכל שבהפקירא ניחא ליה, בחר לו דרך זו. וחלק מהעם הלך אחריהם מתוך פחד מגזירותיהם הקשות. וכלל עם ישראל עמדו במבחן קשה ביותר, בדומה למצבו של יוסף שיש פיתויים מצד אחד וסכנה מצד אחר.

וגם כאן בעיני המכבים הקדושים נצטיירו אותם דמויות מופלאות של האבות הקדושים, ושל יוסף הצדיק וכל קדושים עמו, עם כל מעשי גבורתם ועוז רוחם, ולא שתו לבם לפיתויים ולברק החיצוני, גם לא נרתעו מהפחד והסכנות, רק אחזו את אומנות אבותם בידם, הלא היא המסירות נפש הנפלאה על שמירת חוקי התוה"ק ומצותיה, שעוברת כחוט השני מאברהם ויצחק ויעקב ויוסף, וכן בכל דור ודור, והחליטו לעמוד איתנים כחלמיש צור מול כל נסיונות היונים, ויצאו להלחם מלחמת קדש נגד תרבות אנשים חטאים, והנושאים את דגלה של יון האדירה, ואם כי זה נראה יותר כהתאבדות המונית מאשר מלחמה. מפאת חולשתם של החשמונאים מול עוצמתם האדירה של היונים.

מ"מ אמרו מוטב למות בקדושה וטהרה על קיומה של תורה וקידוש השם, מאשר להתקיים על חורבנה של התוה"ק, ומשהלכו שלא כדרך הטבע ומסרו נפשם על קידוש ה' ממש, בלי שום חשבונות, אז התחולל הנס הגדול והנפלא, ברחמי הי"ת המרובים, שנתן גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים וטמאים ביד טהורים. ומה שנראה מתחילה כדבר מגוחך, נהפך לחזיון נפלא ומרהיב מאין כמוהו. ונקבע לאות ולמופת לדורות עולם.

וזה היה בימים ההם, בימי יוסף בשעתו, ובימי החשמונאים בשעתם ובזמנם, אכן גם בזמן הזה עדיין אנו זקוקים לאותה מסירות נפש, שאין קיום לתורה אלא במסירות נפש, שאמנם החשמונאים הכניעו את היונים, אך תרבותם עדיין מצויה בעולם, ואפילו התפתחה עם התפתחות הרע בכללותו והתגברותו, ונעשתה לאחד מכלי המשחית הגדולים בהם משתמש היצה"ר וחילותיו, עלי אדמות, וגם בתוכינו לא חסרים המתיונים למיניהם, הזוממים לכלות כל חלקה טובה, ואינם בוחלים בשום דרך להפיק את זממם הרע, וחושבים שהם עושים את הדברים הנעלים ביותר עלי אדמות, עד שיראו צורך למסור נפשם על דרכם זו, ומוכנים להלחם בכל עוז בכל מי שיעמוד בדרכם, ולא חוסכים כל מאמץ ושום פיתוי לשבות את ילדי ונערי ישראל התמימים, וגם רבים מהמבוגרים שנתפסים לשעת חולשה ויורדים ממעלתם, וגם דרך האיום וההפחדה לא חסרים בימינו, אם זה ע"י מקומות העבודה ומקורות הפרנסה, ועוד דרכים רבות, ובעת שכזאת שהיא מלאה בלבול ויסורים רבים, והיא עת נוראה המלאה בהסתר פנים, בבחינת כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים (ישעיה ס, ב), ע"י חולשת הדור והמצבים הקשים, מפאת המלחמות ויתר הצרות, וגם קושי הפרנסה.

והנה דוקא בעת הזאת, נתרבו כלי המשחית הרוחניים לא פחות מהגשמיים, וכלים רבים עשו להם להביא את דעותיהם הנפסדות לכל פינה ומקום, והם התרבו והתעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם, ועל מי יש לנו להשען ולמי נפנה לעזרה.

אכן מעשי אבותינו וזכותם, היא שתעמוד לנו כי לא בדרכים החדשות ישועתינו, ולא עליהם תקותינו, כי אם בדרך הסלולה מימי קדם, דרך מסירות הנפש האמיתית והטהורה, ללא כחל וללא סרק, מסירות נפש נגד כל הפיתוים בעמידה איתנה ותקיפה, על דרכינו דרך התורה והיראה, ואל לנו להתפעל מהברק ומהנוצץ, אשר אין לו שום יסוד ובסיס, אלא רק על אבינו שבשמים אנו נשענים, ובו אנו בוטחים וסמוכים, ובתורתו נהגה יומם ולילה ומינה לא נזוע. ובבטחון זה נעמוד גם מול האיומים וההפחדות למיניהם, ולה' הישועה.

ובהיותי בזה אמרתי להביא מה ששמעתי פעם מהגה"צ רבי רפאל ברוך טולידאנו זיע"א שפירש את הפסוק (תהלים לא, כ), מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ושאל מהו "נגד בני אדם" האם כדי לעבוד את ה' צריך ללכת נגד בני אדם.

אלא פירש הוא ז"ל, שהכתוב מדבר, באנשים השולחים את בניהם ללמוד תורה בישיבות הקדושות, ויש בני אדם אשר יחשבום לשוטים באומרם להם, למה לא תלמדו את בניכם השכלה ורפואה והנדסה וכיו"ב, להועיל להם בחיים, ושיהיה להם כדי קיומם וכו', וכל מיני טענות ומענות. אך הם חוסים בה' ובוטחים ברחמיו נגד בני אדם, על זה נאמר מה רב טובך אשר פעלת לחוסים בך, נגד בני אדם, כלומר, נגד הדעות המקובלות אצל רוב בני האדם, ודפח"ח, וזיע"א.

וכאשר נשכיל לעמוד נגד בני אדם ודעותיהם בכל תוקף ועוז, גם הוא יתברך יעשה עמנו מעל לטבע, ויראנו נסים ונפלאות, כמו שעשה לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה. ואז יקויים בנו, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה (ישעיה ס, ב). במהרה בימינו אמן.

(דרשה שדרשתי בביכ"נ שערי רחמים בשלומי [בכפר], בשבת וישב, נר ב' דחנוכה, התשל"ג)