וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת, וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ, וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: (יח, ב-ח)

אברהם אבינו ע"ה קרוי "איש החסד" וזו היא המדה שלו, כמו שנאמר (מיכה ז, כ), תתן אמת ליעקב "חסד לאברהם". ובודאי שהחסדים של אברהם ע"ה הם גדולים ועצומים בכמותם ואיכותם, וחסדו היה חסד של אמת לשם ה' ב"ה.

כי הנה ידוע אצל בני אדם, וגם אצל הרבה אנשים הקרוים בעלי הכנסת אורחים, שתמצא אצלם חילוק והבדל בין אורח לאורח, כי כשיבא אצלם אורח רם מעלה ונכבד, כולם רצים ואצים, נרגשים וגועשים, לכבדו בכל מאי דאפשר. ואילו כשיבא עני פשוט וכיוצא בו, גם אם יכבדוהו באיזה ארוחה, מכל מקום הרי זה נעשה באדישות ופשטות כאילו עושים כן רק כדי לצאת יד"ח ותו לא, והדברים ידועים (וראה מה שנתבאר עוד במאמר הבא).

ואמנם אצל אברהם אבינו ע"ה, גם כשבאו שלשת המלאכים ונדמו לאברהם אבינו כישמעאלים, אנשי מדבר פשוטים המשתחוים לאבק רגליהם שלהם, שאין לך חסרון דעת ופחיתות גדולה מזו. ואברהם אבינו רץ לקראתם ופונה אליהם בתחינה, "אל נא תעבור מעל עבדך" והמשיך ואמר להם, "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם", שירחצו רגליהם מן האבק של עכו"ם, והרואה יראה איך הוא חרד לכבודם של הישמעאלים עובדי ע"ז הללו, והוא דואג לשחוט עבורם שלשה עגלים כדי להאכילם שלש לשונות בחרדל, וחלב וחמאה ועוגות וכו' (כמבואר בפסוקים ובמסכת בבא מציעא פו, ב). וכל מעשיו של אברהם אבינו ע"ה היו בריצה ובמרץ ובחשק גדול כמו שנאמר, "ואל בן הבקר רץ אברהם", הוא בעצמו רץ, ומזרז את שרה "מהרי שלש סאים וגו' לושי ועשי עוגות". כי אברהם אבינו לא נהג ככל בני אדם שעושים את מעשיהם עם מחשבות ופניות שונות, המחשבים חשבונות בכל דבר וענין, לאמר מה יצא לי מן הדבר הזה ואיזה ריוח יבא לי ממנו, ואיזה קשר מועיל יש לי בזה, וכן על זה הדרך. אבל אצל אברהם אבינו ע"ה הכל היה לשם ה' ב"ה, ועל כן לא חשוב מי היה האורח, ולכל אדם שבא אצלו השתדל לכבדו בכל כחו.

ומדה נפלאה זו של אברהם אבינו ע"ה בולטת עוד יותר בכל תפארתה והדרה, כאשר עמד להתפלל על אנשי סדום ועמורה שהיו רעים וחטאים לה' מאד (בראשית יג, יג). ומנהגיהם היו ההיפך הגמור ממנהגו של אברהם אבינו ע"ה, עד שחוקקו חוקים שכל מי שיתן לחם לעני אחת דתו להמית, וכאשר מובא במסכת סנהדרין (קט, ב ונתבאר היטב במאמר הבא), עי"ש. ובאופן טבעי היה לו לאברהם לומר באבוד רשעים רינה (משלי יא, י), כי מעשיהם הרעים גרמו להם, וה' שילם להם כפעלם הרע, ובזה יוכל להוכיח קבל קהל ועולם את צדקת דרכו, בראותם את תוצאות דרכי סדום ועמורה. ולא זו בלבד שלא שמח, אלא להיפך, היה מיצר ומתפלל עליהם, ושם נפשו בכפו ונתוכח עם השכינה בעבורם, כמו שאמרו רבותינו במד"ר (בראשית רבה מט, ח), על הפסוק (בראשית יח, כג), ויגש אברהם, ויגש - לשון פיוס, ולשון תפלה, ולשון מלחמה, וראינו בזה את גדולת נפשו של אברהם אבינו, שהיה מוכן אפי' לדבר קשות כביכול כלפי מעלה, וכל זאת בעבור מי. בעבור החטאים האלה בנפשותם, יריביו המובהקים ביותר. וכל זאת באה לו מאמיתת חסדו הגדול (וראה עוד להלן מאמר ד).

כמו כן מצאנו בענין לוט שלמרות שהיה בן אחיו של אברהם והיה הולך עמו לכל מקום ועל ידו נתעשר, כדכתיב (בראשית יג, ה), וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר וגו'. והיה רואה בעיניו את העבודה הגדולה שהיה אברהם אבינו ע"ה עושה כדי לקרב את הבריות לאמונת ה' ב"ה ולעבודתו. ועם כל זאת, קינא לוט בדודו, והיה מייחל למותו כדי שיהא הוא היורש היחידי (כמבואר בב"ר מא, ה), ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט (בראשית יג, ז), ותחת הריב בא אברהם וקורא ללוט "אחי" (שם שם, ח). ולוט כפר בטובתו של אברהם, והלך לו אל סדום, אל ההיפך הגמור ממדות אברהם אבינו, ונהיה להם לשר ושופט. ואילו בזמן מלחמת המלכים כשנשבה לוט, מה עשה אברהם, מיד וירק את חניכיו (בראשית יד, יד), שהוציא את כספו וזהבו, ואמר לנעריו אם ממון אתם מבקשים, הרי לכם, ועתה בואו עמי להציל את לוט (כמבואר בתנחומא לך לך פי"ג). ויצא במסירות נפש למלחמה נגד מלכים גבורים ועצומים כדי להציל את לוט בן אחיו. וכל זאת אחר שלוט בגד בבריתו, ועשה היפך ממה שלמד אצלו.

אכן זו מדתו של אברהם, חסד ללא שום חשבונות. ויה"ר שאנו בניו של אברהם אבינו נדבק במדותיו הנפלאות לטוב לנו כל הימים.

(מוצ"ש וירא מר חשון התשמ"ג)