וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ, וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו, וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי, וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: (נ, טו-כ)

מצינו לרבותינו שאמרו במסכת יומא (פה, ב), וכן בבבא קמא (צב, ב), עברות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו, וכן פסק הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב הלכה ט), ובטור ושו"ע (או"ח תרו, א).

עוד איתא ביומא (פז, א), א"ר חסדא וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה בני אדם, שנא' ישור על אנשים ויאמר חטאתי וגו' (איוב לג, כז). אמר רבי יוסי בר חנינא, כל המבקש מטו מחברו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים שנא' (בראשית נ, יז), אנא, שא נא, ועתה שא נא. ופירש רש"י ז"ל אין נא אלא לשון בקשה. ע"כ. וצריך לומר דכונת חז"ל היא ממה שנאמר בו בפסוק ג' פעמים "נא".

והנה בשו"ת דברי יציב להגה"ק מקלויזנבורג זלה"ה בחאו"ח [ח"ב] סי' רנ"ח, דן במי שחטא לחברו אם צריך שיבקש בעצמו מחילה מחברו, או שדי אם מחל לו חברו מעצמו בלא בקשת מחילה. וכתב דנראה לו בפשטות דאם לא ביקש ממנו אלא חברו מחל מעצמו דיו. וכתב להוכיח כן מאחי יוסף שאמרו לו אנא שא נא וגו' ומזה למדו ביומא שהמבקש מחילה לא יבקש יותר משלש פעמים, והקשה הרב ז"ל למה המתינו אחי יוסף עד מות אביהם ורק אז ביקשו מחילה מיוסף ולא ביקשו ממנו בעת שהתגלה אליהם בראשונה.

וכתב שאחי יוסף חשבו שהוא כבר מחל להם במה שאמר להם (בראשית מה, ה-ח), אל תעצבו וגו' לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וגו', ומצינו (שם שם, כב), ולכולם נתן חליפות שמלות וגו', וע"כ לא הוצרכו לבקש ממנו מחילה. ברם אח"כ כשמת אביהם ויוסף לא קירבם, וכמו שאמרו רבותינו (ב"ר ק, ח), והובא נמי בדברי רש"י ז"ל על הפסוק ויראו אחי יוסף כי מת אביהם (בראשית נ, טו), וכתב רש"י ז"ל שם, מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן. ע"כ. ולמדו מזה האחים שעדיין לא מחל להם יוסף בלב שלם, ולכן שלחו לבקש ממנו מחילה. ומזה הוכיח הרב דברי יציב שהעיקר הוא שימחל להם אע"פ שלא בקשו ממנו מחילה, ואשר על כן לא ביקשו האחים מיוסף מחילה בתחילה בעת בה נגלה אליהם, כי סמכו על דבריו וחשבו שמחל להם והסתפקו בזה. והרב דברי יציב שם ציין לדברי בעלי התוספות בספר דעת זקנים.

וזה לשונם בספר דעת זקנים (בראשית נ, טז), ויצוו אל יוסף - ובחיי אביהם למה לא צוו. אלא אמרו מה לנו לעורר השנאה, שהרי כבר שכחה והלכה לה, כיון שחזרו מלקבור אביהם ועבר יוסף על הבור שהשליכוהו אחיו, אמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרו עדיין יש שנאה טמונה בלבו מיד ויצוו אל יוסף. ע"כ. ובאמת שכל דברי הרב דברי יציב כלולים בדבריהם.

ובתשובה (שו"ת שמע שלמה ח"ו חאו"ח סי' יא), הזכרתי את דעתו של מהר"י ן' חביב בעין יעקב יומא (שם), דס"ל דלא די שימחל לו חברו, אלא צריך החוטא בעצמו לבקש מחילה ולפייס את חברו. ותוך דבריו כתב, דטעות מה שנוהגין בזמנינו שאם אחד חוטא לחברו נכנס ביניהם מתווך שלום, ודי, ולא כן הוא אלא בעינן שהעולב ילך לפני העלוב ויאמר לו סלח לי. והובאו דבריו בכה"ח (או"ח סי' תרו ס"ק יא), וכתב שהפר"ח כתב שאין דברי מהר"י ן' חביב מוכרחין, וגם הרב מטה אפרים כתב דאם קשה עליו לילך בעצמו תחילה, או שהוא יודע שהפיוס קרוב יותר ע"י איש אמצעי שיתווך ביניהם, יכול לעשות ע"י אמצעי. וכ"כ הרב משנה ברורה (סי' תר"ו ס"ק ב').

ושם כתבתי לבאר דברי הר"י ן' חביב, דלשיטתו יוקשה למה לא בקשו אחי יוסף מחילה ממנו בעת שהתודע אליהם, ואין די במה שחשבו שמחל להם, דהא לדבריו צריך להוציא בפיו ולבקש מחילה, וכעין שאמרו הפה שאסר הוא הפה שהתיר, הכי נמי הוא פגע בחברו והשפיל את כבודו, הוא ילך עתה וישפיל עצמו לפני חברו ויבקש ממנו מחילה. וא"כ אע"פ שחשבו אחי יוסף שמחל להם, מ"מ היה להם לבא ולבקש ממנו מחילה בעצמם.

וכתבתי בזה דכיון שבא בזיון גדול לאחי יוסף כשהוכיח אותם קשות, ושוב השיב כספיהם באמתחותיהם ויצא לבם, ושוב הניח את שמעון בבית האסורים והכריחם להביא את בנימין לפניו, ואז העליל עליו עלילה, ולבסוף פרחה נשמתם כמעט כשאמר להם אני יוסף וכו', ובזה כבר כיפר להם על מכירתו, לכך סגי מחילה בלב ואינם צריכים לבקש מחילה בפה אף לשיטת מהר"י ן' חביב ז"ל. [א"ה - ובזה איתנח עוד קושיא אליבא דמהר"י ן' חביב, דהלא גם כשביקשו מחילה מיוסף לא ביקשו בעצמם אלא ע"י שליח מתווך שלום, כמו שנא' בהדיא כה תאמרו ליוסף, אבל הם לא בקשו ממנו. ולהנ"ל ניחא. יבח"ר].

ועוד יש לומר דבאמת ביקשו ממנו מחילה גם בפעם הראשונה, אלא שהוא השיב להם בדברים טובים ודיבר על לבם, וחשבו שמחל להם לגמרי, ואחר פטירת אביהם שראו שאינו מקרבם חששו שאינו מוחל להם לגמרי ולכן בקשו שוב מחילה.

וצריך עוד לומר דלפי"ז לא בקשו מחילה בפעם הראשונה בפני ג' שורות בני אדם, ולכן עתה בקשו שוב ושוב מחילה ג"פ.

ואולם דעת רבינו בחיי (בראשית נ, יז), הבי"ד הרב דברי יציב שם, דיוסף לא מחל לאחיו, וז"ל, והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא ביאר הכתוב שמחל להם, וכבר ביארו רז"ל שכל מי שחטא לחברו ועשה תשובה, אינו נמחל לעולם עד שירצה את חברו, ואע"פ שהזכיר הכתוב וינחם אותם וידבר על לבם, שנראה בזה שהיה להם ריצוי מיוסף מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף, ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם. ואם כן מתו בענשם בלא מחילת יוסף, ואי אפשר להתכפר עונם רק במחילתו, ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות. ע"כ.

והרב דברי יציב הקשה עליו, שהרי ביקשו אחי יוסף ממנו מחילה ג"פ, וקשה לומר דיוסף נחשב כרבם, שאפילו אלף פעמים חייבים לשוב ולבקש ממנו מחילה, כמו שנלמד ממעשה רב שמצינו ביומא (פז, ב). ועוד, דאם יש ליוסף דין רב א"כ כיצד למדו ממנו בגמ' דיומא הנ"ל, דצריך לבקש מחילה ג"פ ולא עוד, והא אם היה רבם צריכים לבקש מחילה ואפילו אלף פעמים. וא"כ קשיא מיניה וביה, עכד"ק.

ואפשר לומר דאכן היה ליוסף דין רב, כי מלך הוא, ולכן היו צריכים האחים לבקש מיוסף מחילה ואפילו אלף פעמים, ומה שבגמ' למדו מבקשת המחילה של אחי יוסף שצריך לבקש מחילה ג"פ ולא עוד, אפשר לומר דאסמכתא בעלמא הוא.

ועוד יש לפרש דבאמת לא היה ליוסף דין של רב, ובג' פעמים די לבקש מחילה ואינם חייבים לבקש עוד, וכאשר אמרו בגמרא. אמנם יש לומר דכל זה שאמרו בגמרא הוא כשבא המבקש וביקש מחילה בכל לב, דאז אינו צריך לבקש מחילה יותר מג"פ. אמנם אחי יוסף לא באו מתוך הכנעה וחרטה גמורה, אלא מפני אימת המלכות, שנתייראו שאחיהם יצר ויציק להם וייסר אותם על אשר עשו לו, אך לא היתה הבקשה מתוך חרטה גמורה, ולכן נשאר העוון הזה תלוי ועומד ונפקדו בגללו עשרת הרוגי המלכות.

וקצת ראיה לזה יש מלשון הפסוקים, שנאמר, ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו לו ישטמנו יוסף, והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. והיינו כי בחיי אביהם לא נתיראו שהיו סומכין על אותו זקן, שיוסף לא ירצה להכאיבו ולכן לא יקח מהם נקם. אבל עתה אחר שמת אביהם נתיראו, וזו הסיבה שרק אז באו לבקש מחילה.

וברור שבקשת מחילה כזאת לא שמה בקשה ולא היה חייב יוסף למחול להם, כי גם אם יבקשו מחילה יותר מג"פ אינו נחשב לכלום. ודימיתי דבר זה להלכה ידועה הנזכרת במסכת יבמות (כד, ב), ופסקה הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' איסו"ב הלכה יד), ובטוש"ע יו"ד (סי' רסח), שאין מקבלין גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. בימי דוד, שמא מן הפחד חזרו. ובימי שלמה, שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העבודת כוכבים בשביל דבר מהבלי העולם, אינו מגירי הצדק. והוא הדין והוא הטעם גם בבקשת המחילה שצריכה להיות אמיתית ומעומק הלב. מתוך הכרה בפגיעה שפגע בחברו, ולא מסיבה אחרת כפחד ויראה. ואחי יוסף לא הכירו בחטאם, ורק מיראה ופחד באו לבקש מחילה, ולכן אינו חייב למחול להם בכה"ג. וזה מש"כ רבינו בחיי שאחי יוסף מתו בעוונם, ועל כן פקד עליהם הי"ת את עוונם בעשרה הרוגי המלכות.

והנה לדעת בעלי התוספות בספר דעת זקנים הנ"ל שיוסף מחל לאחיו, קשה א"כ למה פקד הי"ת על ישראל את עוון מכירת יוסף ולקח עשרה קדושי עליון מזיותני העולם כדי לכפר על העוון הנורא הזה.

ויש לומר דאעפ"י שיוסף מחל לאחיו מטוב לבו, מפני שראה והבין שמאת הי"ת היתה זאת, ולטובה היה הדבר, בכדי להחיות עם רב. אבל האחים לא שבו בתשובה שלמה, ולא התחרטו כראוי, והחרטה וההודאה בחטא היא מיסודי התשובה. והי"ת שהוא בוחן לבות וכליות, הביט לעומק לבם ופקד עליהם את עוון מכירת יוסף, כי בחטא שבין אדם לחבירו אין הי"ת מוחל עד שיפייס וירצה את חברו (ראה יומא פה, ב), אך גם אחר שפייס את חברו ואחר שחברו מחל לו צריך מחילה מהי"ת כי בעוון שנאתו פגם גם בחלק גבוה. וכמו שכתב מרן החיד"א ז"ל בברכי יוסף (סי' תרו אות א), בשם הרב פרי חדש בשם מהר"ש גארמיזאן ז"ל, דבעבירות שבינו לבין חברו איכא נמי חלק גבוה, וכל שלא פייס את חברו גם חלק גבוה אשר בו לא נתכפר, יעו"ש. והנה בחלק גבוה לא נשלמה תשובת אחי יוסף, כי הי"ת לא מחל להם על חלקו בענין הזה, ולכן לא נתכפר אותו עוון עד זמן עשרה הרוגי המלכות. כן י"ל לדעת בעלי התוספות ז"ל. ועוד הארכתי בתשובה ההיא במו"מ של הלכה בענין הזה. ע"ש.