וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: (מו, ב-ג)

אשרי העם שככה לו, ואשרי האיש אשר מקריב קרבן ומתחנן לפני קונו, ומיד נענה, וה' נגלה עליו בבירור, ואומר לו, תפילתך התקבלה, אל תירא מרדת מצרימה, כלומר אם מן הירידה אתה מתיירא, אין לך מה לירא עוד, כי אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה.

ולפי מה שכתבתי לעיל (מאמר י), משם הרמב"ן ז"ל, שיעקב אבינו נתיירא ממדת הדין, ועל כן זבח זבחים לאלהי אביו יצחק, כדי למתק את מדת הדין שהיא מדת אביו יצחק. נמצא א"כ שמיד נענה יעקב כפי שביקש. וזה אמרו, ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו' אל תירא מרדה מצרימה, כלומר שתפלתו התקבלה, וקרבנו היה רצוי, עד שמדת הדין שהיא בחינת אלהים, אף היא נתהפכה לרחמים, ואמרה לו "אל תירא", כי נתמתקו הדינים, ואפילו הדינים הקשים ביותר שהם בבחינת "במראות הלילה". וגם את זה אמר לו הי"ת בנעימה, וכפל "יעקב יעקב", שהוא מורה על החיבה, ואח"כ גילה לו הי"ת איך נתמתקה מדת הדין, ויאמר, אנוכי "האל" אלהי אביך, היינו, כי הן אמת שאביך יצחק שורשו במדת הדין ולכן לו יאות הנהגת הדין, אבל אתה אל תירא מזה, כי לך הקדמתי תיבת "אל" שהיא מן החסדים, כדכתיב (תהלים נב, ג), חסד אל כל היום. ונהפכה מדת הדין למדת רחמים. ומשם צוה לו הי"ת את הברכה, ומשם הבטיחו "אל תירא", ומשם נתברך "לגוי גדול אשימך".

והוא מפליא לעשות, איך יעקב אבינו ע"ה צועק ונענה תיכף ומיד, כ"כ מהר וברור. ישתבח שמו לעד. וזה כחם ומדרגתם של אבותינו הקדושים, שהם מרכבה למקום ברוך הוא.