הדפסה
למה זבח יעקב זבחים ל"אלהי יצחק אביו" ולא לאלהי אברהם ויצחק

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: (מו, א)

ופירש"י ז"ל, חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם. עכ"ל. ורשב"ם ז"ל פירש, שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע, כשנגלה לו הקב"ה כמו שנאמר בפרשת אלה תולדות יצחק, ועשה גם הוא שם זבחים, כמו שעשה אביו. עכ"ל.

ואפשר לומר שגם הרשב"ם מודה למה שכתב רש"י ז"ל, אלא שהוסיף בדבריו טעם נוסף. והוא, כי יעקב היה יכול לומר שעושה זבחים לאלהי אבותיו והיה כולל בזה את אברהם ואת יצחק יחדיו, ולמה הזכיר את שם אביו יצחק לחוד. לזה פירש הרשב"ם ז"ל שנהג יעקב כאביו יצחק שעשה מזבח בבאר שבע ועשה עליו זבחים.

שוב ראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב על פירש"י ז"ל שאינו מספיק, שהרי היה ראוי לומר שעשה יעקב מזבח לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם וכו', ועוד שיכול לומר, ויזבח זבחים לה', כמו שנאמר גבי אברהם (בראשית יב, ז), ויבן מזבח לה'. וכתב בתוך דבריו בזה"ל, אבל הפסוק הזה יש בו סוד, יגלה לנו אותו שם בבראשית רבה (צד, ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרימה, ראה שהגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנה, וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק, שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו, ועשה זה בבאר שבע, שהיא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן. ואמר הכתוב זבחים, להודיע עולות כאבותיו, שאברהם עולות הקריב, ורבותינו אמרו (זבחים קטז, א), לא הקריבו בני נח שלמים, אלא עולות הקריבו וכו', אבל יעקב מפני פחד ה' הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות. וכמו שדרשו (ספרא ויקרא טז, א), שלמים שמשלימים שלום בעולם, והנה היתה תחלת כונתו במדת הגבורה שהיא הקרובה אליו, וזהו הטעם שהזכירו בבראשית רבה (צד, ה), שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, וזהו הטעם שאמרו שם בלשון אחר, בתחלה שואלין בשלום התלמיד, ואח"כ שואלין בשלום הרב. וע"ש שהאריך עוד בעומק וברוחב כדרכו הקדושה הפלא ופלא. ועל כל פנים לפירוש רשב"ם ז"ל אתי שפיר שאמר לאלהי אביו יצחק ואחז בדרכו של הרמב"ן ממש. וכנ"ל.

והנראה בכונת דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל, שיעקב חשש ממדת הדין שהיא בחינת אלהים כידוע, והיא היא מדתו של אביו יצחק, וחשש שמא יפגע ממדת הדין, דלאו כל מוחא סביל דא, וראה שאין בניו יכולים לעמוד במדה זו כאביו יצחק שהיה קדש קדשים, ולכן רצה למתק את הדינים, ועל כן נאמר, ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, דאין הדין נמתק אלא משרשו (ראה ע"ח שער י"ג פי"א ושעה"כ דרושי העמידה דרוש ה' ובלקוטי תורה פרשת וישב ופע"ח שער השופר פ"א). ועל כן זבח זבחים שהם שלמים שמשלימים וממתקים את מדתו של יצחק, ומשך להם המיתוק מן שם אלהים, משורש הדינים, ודינים ממותקים גדולים מן החסדים דמעיקרא כאמור בדברי רבינו האר"י ז"ל במקומות רבים, ולא אמר לאלהי אביו אברהם דהוא ממותק ועומד, דהא חסד לאברהם כתיב (מיכה ז, כ), ולא על זה היה יעקב צריך לדאוג בשעה זאת, אלא מפחד יצחק מדת הגבורה.

ושו"ר במאור ושמש שם שכתב כעין הדברים הללו מדנפשיה, ע"ש ותרוה נחת, ולענ"ד הן הן דברי הרמב"ן ז"ל, ויעו"ש בדברי הרמב"ן ששידד מערכות בכל התורה, ורמז בדבריו את כל מה שביארו האחרונים, לכל הרמ'ז הרומ'ז על האר'ש. זכותו יגן עלינו אמן.

ועוד יש לומר דזבחים אלו זבחי תודה הם, כמאמר הכתוב בתהלים (קז, כב), ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה וגו'. ואחר הבשורה הגדולה שקיבל יעקב אבינו ע"ה, כי עוד יוסף חי, וגם חי בקדושה ובטהרה, ועודנו לומד תורת ה', ודבק בדרכי אבותיו. מיד כשהגיע למקום הראוי לזבוח, זבח תודות להי"ת, כדי להודות ולהלל על כל טובותיו ונפלאותיו.