מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד, וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ, וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: (מה, ט-יא)

הנה לפי פשוטו של מקרא, יוסף הצדיק ממהר ומזרז את אחיו, כדי למעט בצער האב הרחמן סבא קדישא, אשר עד עתה מתאבל על בנו, וכיון שהגיע הזמן שהתודע יוסף לאחיו, אי אפשר לעכב עוד כלל. וכן נראה מפירוש רבינו עובדיה ספורנו, וז"ל, מהרו, שלא יצטער יותר. עכ"ל.

ועל כרחנו צריכים אנו לומר שיוסף חישב ומצא, שקיומו של אביו וכל ביתו בכבוד ובהדר, לא תיתכן בארץ כנען לעת הזאת, ועל כן אמר, כה אמר בנך יוסף וגו', רדה אלי אל תעמוד. וכילכלתי אותך שם וגו'. ולא עוד, אלא שכדי לטרוח ולהכין מקום אשר יטב לאביו ולכל בני ביתו, היה נאלץ יוסף להשאר במצרים, ולא עלה יוסף עם אחיו לראות את פני אביו, משום שהיה יקר בעיניו לזרז כל הכנה אפשרית לקראת בואם, ושיהיה הכל בדרך טובה ונכבדה.

ומאת ה' היתה זאת לשים עצות בלב יוסף, להביא את אביו אליו לקיים את מאמר ה' שירדו למצרים, אשר לזה יוסף בעצמו הגיע למצרים כדי להביא את אביו ובני ביתו אחריו. כמו שאמרו חז"ל (ראה סוטה יא, א וב"ר פד, יג), על הפסוק (בראשית לז, יד), וישלחהו מעמק חברון, שאמרו, והלא חברון בהר היא שנאמר (במדבר יג, כב), ויעלו בנגב ויבא עד חברון. אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (בראשית טו, יג-יד), כי גר יהיה זרעך וגו'.