וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: (מה, ג)

איתא במסכת חגיגה (ד, ב), רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. ע"כ. וכתבו רבותינו בעלי התוספות שם (ד"ה של הקב"ה), של הקב"ה על אחת כמה וכמה, שלא יוכל להשיב תשובה מעלייתא, להיפטר לגמרי וכו'. ע"ש.

וכתב מהרש"א ז"ל שם, ואע"ג שלא אמר להם כלל יוסף מענין התוכחה, מ"מ היו יראים שהוא יבא להוכיחם אח"כ על מה שעשו לו, ונבהלו מפני הבושה, שלא יוכלו לעמוד בתוכחתו. תוכחה של הקב"ה, מפורש בב"ר (צג, י), לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כא), אוכיחך ואערכה לעיניך וגו', על אחת כמה וכמה. עכ"ל.

והרב תורה תמימה כתב לדקדק, מה מקום יש לשאלה זו, העוד אבי חי, והלא השבטים אמרו ליוסף כמה וכמה פעמים מעניני אביהם, וגם איך מתקשרת השאלה הזאת עם מה שאמר אני יוסף.

ופירש דבזה היה מתמיה יוסף עליהם ואומר, האמנם היה בו באבי כח לסבול יגון וצער על אבדתי, האם עודנו חי מן הצער שהיה לו. והנה במעט דברים אלו די להם ונקוט בפניהם על כל מה שעשו, ומבואר דבדברים אלו אמנם הוכיחם תוכחה נמרצת הראוי לעשות שרט בנפש החייבת בה. ודו"ק. עכ"ד.

וכונתו פשוטה שבתיבות אלו ששאלם יוסף העוד אבי חי, תיאר להם את גודל הצער שגרמו, ואת רוע מעשיהם, שהיה בו להמית אפילו אדם גדול כאביהם, ועל כן היה יוסף עומד ומתמיה, העוד אבי חי.

ויש שפירשו שהוכיחם על מה שחזרו לפניו כמה פעמים, שלא יוכלו להניח את בנימין כי נפשו קשורה בנפש אביו, ועזב את אביו ומת, ועתה אומר להם, אני יוסף, העוד אבי חי, ואיך לא דאגתם לאבא כשמכרתם אותי והיא תוכחה גדולה וכמדומני שכ"כ הגה"צ המפורסם רבינו אליהו לאפיאן ע"ה בספרו לב אליהו (פרשה זו מאמר האימה והבושה מהדין והתוכחה).

ובעלי המוסר רגילים לפרש דהתוכחה היא בעצם גילוי האמת, שאמר להם "אני יוסף", אשר בזה התנפץ השקר הגדול שאותו אמרו כ"ב שנים, למן העת שאמרו לאביהם, זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך היא טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו (בראשית לז, לב-לג). ועתה בצאת האמת לאור, אין אומר ואין דברים, ונסתתמו כל טענותיהם, ולא יכלו לענות אותו, ולא רק טענתם החיצונית שהיו אומרים לכל נסתרה ע"י התגלות האמת, אלא גם כל הטענה שטענו בינם לבין עצמם, להצדיק את מעשיהם, באומרם בן מות הוא יוסף, וכל מזימותיו הם למלוך ולמשול בנו ולהפוך אותנו לעבדים, ודנו אותו למיתה והביאו ראיה לדבריהם מחלומותיו אשר חלם להם, ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו. גם טענה זו נסתרה כעת. והנה עתה קמה אלומתו וגם נצבה, ואכן הוא מלך והם משתחוים לו, והתברר לכולם שהחלומות ההם לא היו פרי מחשבותיו הפרועות, כאשר דימו הם, אלא חלומות נבואיים היו, ובאמירה זו שאמר להם "אני יוסף" נפל כל בנין הטענות שהיו לאחיו עליו, והיה כלא היה, וכנגד זה לא יכלו האחים לעמוד ובודאי לא לענות אותו.

ואמרתי על זה שכשמתגלה האמת, אין שום אדם שיכול לעמוד כנגדה, ואפילו אם האמת תצא על ידי ילד קטן, או אפילו ע"י בריה כל שהיא, אי אפשר לעמוד נגדה, וק"ו לפני הקב"ה, ומי ישיבנו.

ואמרתי משל למה הדבר דומה, לאיש אשר הלך בערב פסח אל השוק, וקנה קניות רבות מאד, בשר, דגים, ופירות, ושאר ירקות, ופירות יבשים, ותבלינים, וכלים מכלים שונים. והיו לו כמה וכמה סלים מלאים והיתה כבודה רבה ולא יכל לנושאם לבדו. והיה מחפש בעל עגלה שיקח לו את כל כבודתו לביתו, אך כל בעלי העגלות כבר נשכרו ע"י האנשים, כי בערב פסח הכל קונים קניות רבות וצריכים את בעלי העגלות להוביל לביתם את אשר קנו. והלך אל תחנת העגלונים, אך גם שם לא מצא עגלון פנוי שיסיענו לביתו. והיה עומד עם הסלים סביבו והשמש קודחת על ראשו, וכל גופו מזיע והוא סר וזעף. לפתע עבר ברחוב אחד ממכריו, ויאמר לו מה לך עומד עצוב, ואז הסיח את צרתו לפניו שאינו מוצא בעל עגלה, כי כולם יצאו לדרכם ולא שבו עדיין, ובימים האלה שהענינים מרובים, יקשה עד מאד למצוא בעל עגלה, כי לא יספיקו בעלי העגלות לשוב למקומם וכבר יקפצו עליהם נוסעים מהכא להתם, ולכן הוא דואג כיצד יגיע לביתו עם משאותיו.

ויאמר לו חברו, אוי ידידי יקירי, לחינם תעמוד כאן. והרי הפתרון הוא קל ופשוט, הלא ידידך פלוני, שאתה משתבח בידידות שיש ביניכם גר קרוב לכאן, מהלך כמה פסיעות. ויאמר לו בעל החבילות, ומה אעשה בידידותינו, ומה תועיל לי קרבת חברי. ויען ויאמר לו, הלא שמעת אם לא ידעת כי חברך קנה עגלה וגם חמור טוב וחזק, ואם ידע את צערך ודאי שיעזרך במיטב היכולת ויקחך לביתך. לכן לך מהר חושה אל תעמוד, רוץ אל ביתו ואני אעמוד כאן לשמור על חפציך עד שתשוב, וישמח על ההצעה הזו, ותיכף קם ונתעודד ונחפז אל בית חברו. ואחר ברכת שלום ושאלות של נימוס כנהוג, ביקשו חברו שישב לטעום דבר מה כהלכות גוברין יהודאין, וזה השיבו שאין לו זמן כי כבר כמה שעות הוא עומד בשוק, וכל מה שקנה מונח עדיין שם, כי לא מצא עגלה לאסוף מרכולתו. והיה בטוח שמיד שיוציא מפי את מילת הקסם "עגלה" יקפוץ חברו ידידו ויאמר לו, יש לי עגלה וגם חמור ואין לך מה לדאוג ועתה נלכה אל ביתך באהבה ולשלום. אך התאכזב מאד, כאשר שמע את ידידו אומר לו הצעות ועצות שונות, אולי במקום פלוני או מקום אלמוני תשיג עגלה, וזה אומר לו, לא הנחתי זוית ופינה ואין.

ואז אמר לידידו, שמע נא ידידי, הלא פלוני מיודענו אמר לי שקנית עגלה וחמור נאה ומהודר, וידידו השיב, לא היו דברים מעולם, וכי יעלה בדעתך שיהיה לי חמור, ואני יושב ומייעץ עצות לידידי ואהובי ולא לוקחו. והנה תוך כדי שהוא אומר את הדברים הללו, נשמע קולו של החמור נוער בקול צלול וברור, שלא השאיר כל מקום לספק, וזה אומר הנה יש לך חמור, אמר לו בעל החמור, ידידי! אתה מאמין לחמור, ולא מאמין לידידך הנאמן....

וכדאי בזיון וקצף, דאחר שיצאה האמת לאור, אפילו אם תצא מתוך גרונו של חמור נוער, אי אפשר להכחישה ולעמוד נגדה וכאשר מצינו באתונו של בלעם שהוכיחתו ולא יכל לעמוד כנגדה, ק"ו אם התוכחה יוצאת מפיו של אדם ואפילו אם יהא קטנם של האחים. ולכן, מיד נבהלו ורעדו, ולא יכלו לענות אותו.

וע"ז בוכה רבי אלעזר ועושה ק"ו לתוכחתו של הקב"ה.

ובמדרש איתא (ב"ר צג, י), אמר אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בלעם, חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו וכו', וכן יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו ההוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר (תהלים נ, כא), אוכיחך ואערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה. ע"כ. ובאמת הדברים נוראים כי לעתיד לבא ביום הדין והמשפט הקב"ה שואל את האדם מתוך הנהגתו שלו, ומראה לו איך כל הנהגתו מלאה סתירות.

והנה נקטו רבותינו במדרש "יום הדין" וגם "יום התוכחה" ומשמע דהם שני ימים שונים, אלא שקשה למה הקדימו רבותינו בדבריהם את "יום הדין" ל"יום התוכחה" והלא התוכחה קודמת לדין.

וידוע דהמפרשים אמרו טעם למה הקדימו רבותינו בדבריהם את "יום הדין" לפני "יום התוכחה", כי בתחילה ישאלו את האדם בב"ד של מעלה מה דינו של אדם שעשה כך וכך, והוא בטוח שלא עליו מדברים, כי בטוח הוא בצדקת דרכו, וחורץ את הדין של ההוא גברא, ומדבר בו קשות לאמר, איככה העיז פניו בפני יוצרו וכו', ואחר שגמר לפסוק בדינו של אותו נעלם, מיד מוכיחים אותו, ומתגלה לו שהוא עצמו עשה את כל המדובר, וכי את דינו שלו הוא חרץ. ולזה אמר אוי לנו מיום הדין, ועוד קשה ממנו הוא יום התוכחה, ולפי זה התוכחה היא עצם התוכחה שמוכיחים לאדם שהוא הוא החוטא, והוא שעשה את הדברים בהם דנו קודם, וכמו שהיה במעשה נתן הנביא עם אדוננו המלך דוד ע"ה (ראה שמואל ב' פי"ב). ולפי"ז גם אם נלך בדרכו של מהרש"א ז"ל שיוסף לא הוכיח את אחיו כלל, מ"מ בעצם אמירתו "אני יוסף" נבוכו האחים מאד ונבהלו ונסוגו אחור, וע"ז הוא שאומר אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.

ודברים אלו צריכים להיות חקוקים מול עינינו, וכתובים על לוח ליבנו, שלא נסיח דעתנו מהם בכל מצב ובכל זמן, וה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים.