הדפסה
דברי יהודה ליוסף ותשובת יוסף לאחיו

מאמר שנכתב לכבוד האי תנא דידן נר המערבי, ענף עץ אבות, חמדת הלבבות, ציר שלוח מרוכב ערבות, קדוש ישראל מופת הדור ופלאו רבינו ישראל אביחצירא ע"ה וזיע"א, ינון שמו לעד, וזכותו תעמוד לזרעו לברכה ולכל בית ישראל, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כי לא ישקוט האיש ולא ינוח, כי אם כילה מלאכתו בקודש, אשר בה עסק כל ימי היותו על האדמה, לקרב את גילוי משיח צדקינו, עד כי יבא שילה בשובה ונחת, את כל ונוכחת, בשוב ה' את שבותינו בב"א.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה, אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח, וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ, וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו, וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת, וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי, וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי, וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל, וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ, וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי, וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה, וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה, וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה, כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים, וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו, כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי: (מד, יח-לד)

המביט אל כל דבריו של יהודה, רואה אותו במר נפשו, הולך ומתחנן בעד אחיו, כי הוא הוא שנכנס להיות ערב עבור בנימין, כמו שנאמר (בראשית מג, ט), אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים. ואחר שראה יהודה שנתפס אחיו בנימין, והתחננו כולם בעדו, וכלו כל הקיצין, והשליט עודנו מתעקש להחזיק אצלו את בנימין ולשלחם ריקם אל אביהם בלעדיו. תיכף אזר עוז וניגש לדבר את כל אשר על לבו, והיה נחוש ונחרץ בדעתו שיעשה כל מה שאפשר לו לעשות, כדי להשיב את בנימין לפני אביו.

אך למרבה הפלא, כשנתבונן בדברי יהודה, לא נמצא בדבריו איומים למלחמה, או כל מיני שידולים ותחינה ובקשה. אלא רק פירוט השתלשלות הענינים, מה היה מן הפעם הראשונה שבאו למצרים ועד המצב הזה שנלקח בנימין, ומזכיר את דאגתם לאביהם ולא עוד כלום. ויש להבין מה חשב יהודה ומה עלתה בלבו שיוכל להועיל בסיכום הדברים הללו לפני השליט.

ועוד יותר תמוה, שמיד כשגמר יהודה לומר את דבריו ולספר מה שעבר עליהם מתחילת ביאתם אליו למצרים בפעם הראשונה תיכף נאמר, (בראשית מה, א-ג), ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ויקרא הוציאו כל איש מעלי וגו', ויתן את קולו בבכי וגו', ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי וגו'. וצריכים להבין מה הזכיר יהודה בדבריו שריגש כל כך את יוסף, עד שלא יכל להתאפק עוד ובכה ונתגלה אל אחיו, והלא אפילו כשראה לראשונה את בנימין אחיו היחיד מאמו, ונכמרו רחמיו, בכ"ז מיהר לצאת החדרה ולבכות, ורחץ את פניו ונכנס אליהם והיה מתאפק עוד. ומה גרם לו כעת שלא יכול עוד להתאפק, והרי לא נתחדש דבר ולא חצי דבר, בכל מה שדיבר אליו יהודה. וקשה לומר שעצם החזרה על הענין בתמציתיות ריגשה את יוסף וריככה את לבו, עד שלא היה יכול עוד להתאפק.

והנראה בזה בס"ד, דיהודה ואחיו היו בטוחים וסמוכים ביושרו של בנימין, וידעו היטב שלא גנב ולא ראה את הגביע כלל ועיקר, וכי רק תואנה מבקשים השליט ואנשיו, כדי להתנפל עליהם, ולקחת את אחיהם הקטן מידיהם, ביודעם שנפש כל האחים קשורה בו, וכי לא יותרו עליו בשום פנים שבעולם. אך לא ידעו את פשר הדבר, מה מבקשים השליט ואנשיו מבנימין דוקא. ומאידך, השבטים לא יכלו להכחיש את השליט ולומר לו שתואנה הוא מבקש. כי הוא טוען בתוקף שעושה את כל מעשיו בצדק ויושר, ואין להם שום הוכחה לסתור את דבריו וטענותיו, ולכן היו מנסים לפייסו בכל כחם ולמלאת את משאלותיו, והתאמצו עד כדי כך שהוציאו את בנימין מיד אביהם. אך כל זה לא הועיל להם, ולא נצלו ממזימות השליט. כי אדרבה הוא המשיך בדרכו ותחבולותיו, והפיל על בנימין עלילה נוראה שהוא גנב את הגביע, ועל ידי כן ביקש להשאירו אצלו לעבד.

וכשראה יהודה כי כלה ונחרצה מעם השליט להחזיק בבנימין, ניגש אליו ודיבר עמו קשות. וביקש סליחתו באומרו, בי אדוני וגו', כלומר, הרשיני בבקשה לדבר עמך בגילוי לב וביושר. ומן הסתם יוסף אמר לו, בבקשה, אמור דבריך בגלוי, שאם לא כן לא היה יהודה ממשיך בדיבורו.

והיה יהודה חוזר ומסכם את הענין, ומוכיח ליוסף מתוך הדברים, שאין זו אלא עלילה, ותו לא. ומוכיח לו את הדבר בפשיטות, והתחיל במה שאמר לו, אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח. כלומר, שמתחילה אתה מתענין באח הזה, אע"פ שעוד לא ראית אותו וגם לא ראית את אבינו, ולא שמעת מקיומם, ואתה כבר שואל עליהם היש לכם אב או אח. ואנו השבנו בכנות וביושר כמסיחים לתומנו, ונאמר אל אדוני, יש לנו אב זקן, וילד זקונים וגו'. ומאז לא הרפית בשום פנים, וגזרת אומר שלא נוסיף לראות עוד את פניך אם לא נביא אותו עמנו. ועם כל מה שהסברנו בדברי אמת ויושר, שיש בזה משום פיקוח נפש לאבינו הזקן, וכי הדבר מעל לכחנו, בכל זאת, אתה לא זזת מפקודתך בשום אופן. ומזה אנו לומדים בבירור שיש לך בו ענין, ולא עוד אלא שמראש הכנת בעורמה את כל המהלך הזה כדי לקחת את אחינו הקטן, והוכיח סופו, שמיד כשבא אחינו הקטן, לא העלמת עינך ממנו, ובסוף דאגת שיושם הגביע באמתחתו, כדי לתופסו אצלך, ועוד שכספנו הושב וכו'. הרי אנחנו יודעים ומכירים את בנימין וקים לן בגויה, שבשום אופן שבעולם לא ישלח ידו במה שאינו שלו, וגם ברור מכל מהלך הענין, שהכל מזומן מראש ומעיקרא על ידך. ואותה יד שהניחה כספנו באמתחינו, היא היא היד שהניחה את הגביע שלך באמתחת בנימין.

ואחר שבירר יהודה לפני יוסף את כל האמת הפשוטה הזאת, ואמר את דבריו בחוזק ובהחלטיות, מובן מאליו, שמעתה כל אחי בנימין אינם מוכנים להשלים עם משפטו של השליט. כי הם טוענים נגדו שהכל בנוי על שקר וכזב. ופשוט הדבר, שאם החליט יהודה לדבר עמו בגלוי ובתקיפות שכזו, א"כ מעתה יעשו השבטים את כל אשר לאל ידם, וגם התכוננו למאבק חזק ונועז, כדי להשיב את אחיהם לאביהם כאשר מבואר כל זה בדברי רבותינו (ראה בראשית רבה פרשה צג שהאריכו לספר מה ביקשו השבטים לעשות).

ומשראה יוסף את מסירות נפשם של האחים על הצלת בנימין, לא היה יכול להתאפק עוד, שעתה התברר לו באר היטב שחזרו בתשובה שלימה, ולא יהיו מוכנים עוד להפקיר את אחיהם בשום פנים שבעולם.

ועוד יותר יש בזה, שלא היה יכול יוסף להכחיש את האמת הפשוטה הזו, כפי שהעמידה יהודה, ולא היה יכול להמשיך להסתיר את עצמו כפי שעשה עד עתה, כי מטרתו היתה להביא את אחיו לשיחה גלויה זו, וגם לבחון אותם ולראות אם יעמדו בנסיון להציל את אחיהם בכל מחיר. ואמר הגיע העת לגלות את כל האמת. ועל כן לא היה יכול יוסף להתאפק עוד, כי אין שום כח שיכול לעמוד נגד האמת.

ואז אמר להם אני יוסף וגו', ויש בזה תשובה ניצחת כנגד כל מה שאמר וטען יהודה כלפיו, והרי זה כאומר לו ליהודה, השתא דאתית להכי, וירדת לעומקה של האמת, א"כ בוא ונבדוק גם את אמיתות דבריכם. הרי אתם מעמידים את הדאגה לאבא בראש כל מעייניכם, א"כ אמרו לי מה חשבתם כשמכרתם אותי הנה. איפא היתה דאגתכם לאבא. ומדוע אז לא חששתם שימות מרוב צערו על אבדני וזהו "אני יוסף העוד אבי חי".

ובאמת שראוי לכל אחד לנסות ולתאר בדמיונו את אותו מעמד נורא. יוסף עומד בטרם שאחיו הכירוהו. והאחים האומללים בדמעות בעיניהם מסבירים ליוסף את מצבו של אביהם, ושהוא לא יוכל לחיות אפילו רגע בראותו שבנימין איננו. ואז יוסף אומר להם צודקים אתם! אבל כיצד אבא חי עד עתה עם הכאב על אובדני? האמנם הוא חי עדיין? האמנם לא נדם לבו מכאב כשבאתם ואמרתם לו טרוף טורף יוסף! איפה היתה רחמנותכם אז? איפה היתה הדאגה שלכם אז?

והאחים נבהלו מאד מפניו ולא יכלו לענותו דבר, וכמעט פרחה נשמתם מן הכאב ומן הבושה. ועל זה אמר אבא כהן ברדלא (ב"ר צג, י וראה ילקו"ש תהלים רמז תשס"ב), אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בלעם, חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו וכו', וכן יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, ההוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כא), אוכיחך ואערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה. ע"כ. ובאמת הדברים נוראים כי לעתיד לבא ביום הדין והמשפט הקב"ה שואל את האדם מתוך הנהגתו שלו, ומראה לו איך כל הנהגתו מלאה סתירות.

ונחזור לעניננו שיוסף פנה לאחיו ואמר להם, בואו ואראה לכם איך היתה הנהגתכם עמי רעה ונלוזה. כי אתם דנתם אותי כאויב ורודף, וסמכתם בטענותיכם על החלומות אותם סיפרתי לכם כמסיח לפי תומי, שהאלומות והשמש והירח משתחוים לי, ואתם טענתם שחלומות אלו הם תוצאות ההרהורים שבהם הגיתי במשך הימים (ראה ברכות נ, ב), ומזה למדתם שאכן כל מחשבותי הן רק להשתלט עליכם ולמשול בכם, והוספתם על זה עוד טענות כהנה וכהנה, כיד הדמיון המלובה ע"י הקנאה שהתעוררה בלבכם וילדה שנאה כדרכה. ואחר זה הכל התהלך לפי נטיית לבכם. כי כל ישרה עיקשו (ראה ישעיה נט, ח ובמפרשים שם), כדרך השונא, שגם אם יראה דברים ישרים אצל שנואו, יטה אותם לכיוון הרע בלא היסוס. וזה מה שקרה עם אחי יוסף.

והמשיך יוסף ואמר לאחיו, הלא אתם אנשי אמת ושונאי שקר, ועם כל זה לקחתם את כתונתי שהפשטתם ממני וטבלתם אותה בדם גדי עזים והבאתם אותה לאבינו הזקן, ובצורה נוראה אמרתם לו, "הכר נא הכתונת בנך היא", ואחר שאבא ראה זאת הוכרח לצעוק ברב יגון "טרוף טורף יוסף", ולא התנחם מאבלו.

והנה בודאי שמעשה נורא זה נבע אצלם מכך שידעו כי אביהם לא יקבל את פסק דינם על יוסף שהוא בבחינת רודף וצריך להרגו. כי לרוב אהבתו הטבעית ליוסף לא יוכל לראות בו שום עולה. ולא יסכים למעשה האחים בשום פנים שבעולם. ועל כן אמרו לו, "הכר נא" משום דרכי שלום בית.

והאחים דימו להשקיט את מצפונם, באמרם, שגזר הדין שחרצו על יוסף, אמת וישר הוא, כי כן ראוי לנהוג במי שרוצה לשלוט עליהם ולרדותם, ולעשותם לו לעבדים. ועל מה סמכו באמרם שיוסף רוצה לשלוט עליהם ולרדות בהם ולעשותם לעבדים. על החלומות! אבל לא נתנו את לבם אל האמת היותר פנימית, שלחלומות שחלם יוסף קדמה שנאה אחרת, והיא השנאה והקנאה שבאה בשביל "כתונת הפסים", ושנאו את יוסף כל כך עד שלא יכלו דברו לשלום. ואחר שכבר שנאו את יוסף, אז גם בשמעם את דברי חלומותיו, תיכף יחסו לו דברים שלא נתכוין אליהם כלל. וגמרו בדעתם שהוא רוצה להזיק להם ולרדותם ולהפכם לעבדים, מה שלא חשב ולא עלתה על לבו מעולם.

ואלו הן תוצאות השנאה, אשר עיורה עיני שכלם לגמרי. כי הנה אחי יוסף "החליטו בדעתם" שגם במעשה הזה דעת יעקב נוטה לדברי בנו יוסף ולא לדבריהם, כי אותו אהב אביהם מכל בניו. ולכן עיותו את דינו לגמרי, ולא ביקרו את מעשיהם, בשמיעת חות דעת נוספת, ולא שמו לב שהם הם שנטו מקו האמת. וכבר אמרו רבותינו (תוספתא הובאה בדברי התוס' יבמות צד, א ד"ה כי תבעי, ובדברי הרא"ש שילהי יבמות), גדולה שנאת השונאות מאהבת האוהבות, כלומר, שמה שאדם מוכן לעשות בשביל השנאה הוא יותר ממה שאדם יעשה בעבור האהבה. ולכן האחים לא חשבו בדעתם שום לזכות את יוסף ולומר, ראו איזה נער תמים בן שבע עשרה חולם חלומות של גדולה, יערבו עליו חלומותיו. והם לא עשו כן, אלא תיכף נכנסו להתמודדות וקנאה עצומה, והסיתו את הכל לענין אחר לגמרי, "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" (בראשית לז, ח), ולא יכלו לראות את הדברים בצורה אחרת. אבל יעקב אבינו שהיה נקי מקנאה ושאר נגיעות, הוא שמר בלבו את חלום בנו וציפה מתי יתקיים החלום כמבואר (שם שם, יא ובפירש"י שם). כי זו היא דרך השונא, כל דבר שיראה בחבירו אפילו אם יהיה טוב ונחמד יצבע אותו בצבעים קודרים, ויעות אותו ויתן בו פירושים לא נכונים.

וכך חיו האחים בטעות זאת, שיסודה בנוי וסמוך על שנאה שיצרו בלבם כלפיו במשך כ"ב שנים, ולא עלתה בלבם לחשוב אולי אין הדבר כן, ואולי בסך הכל חלומות יוסף היו חלומות אמת של נער תמים וישר. וכל אותם שנים המשיכו האחים בדרכם זו, ולא שמו לב לבקר את מעשיהם אפילו פעם אחת. ועתה המשיך יוסף ואמר להם, כיון שכל מטרתכם היא בירור האמת, א"כ תנו נא לי ואשאלה מכם שאלות, אני יוסף העוד אבי חי? ענו לי, איך לא חשתם על צערו של אבא. ועוד ענו לי במה היה בטחונכם כה רב שחלומותי באו רק לבזותכם ולרדות בכם, הלא תראו כי כל מה שחלמתי הכל נתקיים לגמרי לא נפל דבר אחד מכל החלומות ארצה, וא"כ על מה היתה סמיכתכם לדון אותי לכף חובה. וכשראו האחים את האמת יוצאת לאור בגלוי ובבהירות נפלאה, נבהלו מפניו מאד ולא יכלו לענות אותו.

ואפשר עוד להוסיף, שיוסף חישב והכין את הענין מראש, להביא את בנימין אליו, למרות ידיעתו הברורה שהדבר יצער את אביו מאד. כי רצה לבחון את אחיו בטרם יודע אליהם, לראות האם שבו מדרכם הרעה, ועד כמה הם נכונים למסור את נפשם על הצלת אחיהם. וגם להביא את יהודה שנתן את העצה למכרו למצב בו יגיעו שניהם להידברות גלויה בכדי ללבן את הענין. ולכן חיכה יוסף שיהודה ראש האחים ידבר ואז השיבו אף הוא דברים נכוחים, וזאת היתה השעה הכשרה והמתאימה בעיניו לגלות את עצמו לאחיו. כדי להפיק מזה את החיזוקים הראויים ללמוד, מכל אשר עבר עליהם, כדי שישובו לחיות יחדיו כמשפחה מלוכדת ומאוחדת.

וכח אמונתו ותומתו של יוסף הם שעמדו לו בכל אשר עבר עליו, הן מתלאותיו עם אחיו בני אביו, והן עם הסוחרים והמדינים והמצרים, ועד אחרון הגדיל הנסיון הקשה שעבר עליו בבית פוטיפר, ואשר בעקבותיו הושם בבית האסורים, על לא עול בכפו, וגם הנסיונות של המלוכה והממשלה. ועם כל הנסיונות האלו יוסף הצדיק נשאר בצדקתו ותומת יראתו, ולא נע ולא זע מדרך אביו הגדול אפילו כמלא נימא, ועיניו נשואות צופיות לעתיד בית אביו ובניהם, לראות כדת מה לעשות כדי להטיב אחריתם מראשיתם.

וכן דרכן של הצדיקים בכל הדורות, אשר מתעלמים מהצרות העוברות עליהם, ועיניהם לנוכח יביטו, להתפלל ולדרוש טובת עמנו ואחריתו, דרך כלל ופרט. ועינינו הרואות פני צדיק קדוש ה' המופלא וכבוד ה' מלא, אשר על ידו התקדש שם ה' בכל אתר, והתאהב על הבריות, אשר למרות אשר עברו על ראשו מים הזדונים, ברדיפות אויבי ישראל, עד להריגת אחיו הגדול, קדוש ה' מכובד, עטרת ראשינו המלך דוד זצללה"ה והי"ד. אשר אותו העריץ רבנו והוקיר, וראהו כאב רחמן, והאח הקדוש הזה נהרג על קדושת שמו יתברך, כדי להציל את כל עדת ה' מכליה רח"ל. ועוד כמה וכמה הרפתקי דעדו עליו, ומעולם לא שינה רבנו דרכו, ולא הסיר לרגע את עיניו ולבו מדאגה לכלל ישראל, עד שכל כולו היה מסור לטובת הכלל. ימיו צומות, ולילותיו תפלות, זכות וסלולות, מקירות לבו עולות, לפני כסא כבוד ה' ב"ה, ומי יוכל לשער ולמדוד כמה ישועות נעשו בכח תפלותיו ותורתו.

וגם מהפרט לא הניח את ידו, וכאשר ראינו באותם שנים ששב לאה"ק וקבע בה ישיבתו, אשר ביתו היה פתוח לכל דורש ומבקש, אחד חכם ואחד תם, כולם נקבצו באו, להביא מרירותם וסבלותם, ולתנותם לפניו שיעתיר בעדם לפני הקב"ה, ולבו היה פתוח לו כאולם, וקיבלם באהבה ובנדבה, ובמאור פנים, ואמרי נועם, לעודדם ולחזקם, והיה מחיה מתים במאמרו, עד אשר אדם שבא שבור ונדכה, ומיואש כמאן דליתיה, היה מקבל את ברכתו אשר ברכו, ומילת העידוד שהיתה שגורה על פיו, לכל סובל ונדכא לפי ענינו, דבר דבור על אופנו. והיו הכל יוצאים מלפניו בשמחה.

וכמה ישועות נפלאות נעשו על ידו בגלוי ובבירור, לאין קץ ואין תכלה, ודורות רבים לא נראה כבושם הזה, אשר כל העולם ראו ואמרו, שכל היוצא מפיו נעשה ומתקיים, וראו כי שם ה' נקרא עליו, ודבר ה' היה בפיהו אמת. ואם אנו רואים עד היום. שהאמונה מתפשטת ומשתרשת בלב רחוקים וקרובים, ומאמינים בה' ובמשה עבדו, ודורשים ברכות ובקשות מן החכמים, ורבים מהם מתיהדים, וחוזרים לדרכי אבותיהם, באהבה ובדבקות, אשר לא יאומן כי יסופר, הרי בודאי שהיה בזה חלק הראוי להתכבד לרבינו זיע"א.

וגם מקום מנוחתו, ציו'ן המציונת, הפכה לאבן שואבת לרבבות אלפי ישראל בכל ימות השנה, והיה כאשר יחשוש אדם הן גדול והן קטן, איש או אשה, באיזה כאב או מיחוש, או קושי פרנסה, או עיכוב בנישואין, וכן כל מי שעדיין לא נפקד בזרע קודש של קיימא, מקיימים בנפשם וקמת ועלית אל המקום, ושם נפתחים מעינות לבם ועיניהם, ושופכים שיחם ומר רוחם לפני ה' ב"ה וברוך שמו, בפני עבדו חסידא קדישא רבינו ישראל אביחצירא זללה"ה וזיע"א, באמונה שבזכותו יתקבלו התפלות, ויתבטלו הגזירות הרעות מעליו ומעל בני ביתו. כי הקב"ה ישתבח שמו חס על כבוד עבדיו האמיתיים, ולא משיב פניהם ריקם, והם גוזרים והוא מקיים (ראה מו"ק טז, ב ותנדא"ר פ"ב), ובפרט לצדיקים המוסרים את כל כחם למען כלל ישראל, אשר אין לו להקב"ה יקר מזה. ורואה במדה הנפלאה הזו שמניחים צרותיהם ותלאותיהם, ועומדים ומעוררים רחמים על צרות הכלל והפרט, וגם הוא ישתבח שמו נוהג בהם בעין חמלתו. ומקדש שמו על ידם, להראות לכל באי עולם את יקרתו ואהבתו לעושי רצונו, לעיני כל באי עולם. אשרינו אנו שזכינו לראות הוד פני קדשו בחיים חיותו, ונהנינו מאמרי פיו כי נעמו, ובני הדור הצעיר שלא זכו לראותו, ישאלו את אבותיהם ויגידום, זקניהם ויאמרו להם, ויקחו עמם דבריהם, וישובו אל ה' ב"ה.

וזכות הצדיק הקדוש הזה תעמוד לנו בעת ובעונה הזאת להושיענו בישועה וברחמים, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

(בעזהית"ש, מוצש"ק ויגש התשס"ז ערב צום עשרה בטבת יה"ל וששון ושמחה בב"א)