אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה: (מט, יא)

ותירגם יונתן בן עוזיאל, מה יאי מלכא משיחא דעתיד למיקום מדבית יהודה, אסר חרצוי ונחית ומסדר סדרי קרבא בעלי דבבוי ומקטל מלכין עם שולטניהון, ולית מליך ושולטן דיקום קדמוי, מסמק טוריא מן אדם קטיליהון לבושוי מעגעגין באדמא (פי' נצבעים באדום), מדמא לעצור דענבין. וכן הוא בתרגום ירושלמי. ע"ש.

נמצא דמדובר במלך המשיח, והכתוב מתאר את כחו ויופי הדרו, ועוצם מלכותו וכו'. ובאמת שגם בתרגום אונקלוס, על הפסוק עד כי יבא שילה (לעיל מט, י), תירגם עד דייתי מלכא משיחא, דדיליה היא מלכותא, וליה ישתמעון עממיא. ובפסוק אוסרי לגפן וגו' תירגם, יסחר ישראל לקרתיה, עמא יבנון היכליה, יהון צדיקיא סחור סחור ליה, ועָבדי אורייתא באולפן עימה וכו'.

הרי שגם אונקלוס מדבר על מלך המשיח, ומקשר את זה עם הצדיקים ועמלי תורה, ובודאי שלזה רומז היין ודם ענבים. וכן הוא בפירוש רבינו עובדיה ספורנו ז"ל שמבאר את הענין על אותות המשיח, אשר אחד מהם הוא, שיבא על חמור, ויקשור את חמורו, ויהיה משכנו בשורק שהוא מבחר הגפן, וזה שיאיר פניו אל צדיקים שבדור וכו', יע"ש.

והנה כבר כתבתי בס"ד, בהקדמה לשו"ת שמע שלמה ח"א, על הפסוק (שמות ח, יט), ושמתי פְדֻת בין עמי ובין עמך, למחר יהיה האות הזה, ונכתב פדת חסר וא"ו, שהוא להורותינו שהאות וא"ו החסרה במילת פדות מראה על כך שאותה גאולה לא היתה שלמה, וכתב רבינו בחיי ז"ל (שם), דהטעם שלא הושלמה גאולתנו ביציאת מצרים, משום שיש עוד גלות אחריה. ולענ"ד נראה להוסיף שלא היתה הגאולה שלימה לפי שעדיין לא ניתנה התורה הקדושה, וביררתי שם באורך שאות וי"ו היא בחינת התורה, כמבואר בזה"ק פעמים אין ספור (לדוגמא ראה זוהר ח"ב קיט, ב וראה תיקוני זוהר פב, ב), ועוד אמרו (ראה זוהר ח"א רמא, ב), דוי"ו הוא סימנא דחיי, וגם במסכת ב"ב (יד, א), אמרו שהלוחות ארכן ו' טפחים ורחבן ו' טפחים, וכן ההיקף של הס"ת הוא ו' טפחים. ע"ש. נמצא שגם חז"ל בגמרא רמזו את התורה בוא"ו, (וראה עוד לעיל פרשת וישב מאמר ב). והנה כל זכות הגאולה העתידית תהא בזכות התורה הקדושה.

ורבינו הקדוש בעל אוה"ח כתב, דעל כן ציוה הי"ת למשה ללמד את בני ישראל במצרים את ענין קרבן הפסח קודם צאתם, וזאת בכדי שיהיה להם לזכות ויוכלו לצאת. ואילולא דברי האוה"ח הק' היינו חושבים שיצאו ישראל ממצרים בזכות קרבן פסח, וכמו שדרשו חז"ל (שמו"ר יז, ג ושם יט, ה. ושהש"ר א, לד ושם ה, ג. ורו"ר ו, א. ותנחומא וירא פ"ד. ומדרש תהלים פ' קי"ד. ותנדא"ר פכ"ז. ופסיקתא דר"כ ז, ד. ופרדר"א פכ"ח), על הפסוק (יחזקאל טז, ו), ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, דהיינו דם הפסח ודם הברית. ועל זה באו דברי האור החיים הק' לומר, דזה לבדו אינו מספיק, אלא התורה של קרבן הפסח היא שעמדה לאבותינו לצאת, כי אפילו גאולה זמנית לא תיתכן כלל בלא זכות התורה. אלא שעדיין לא ניתנה תורה ואם כן לא היו נגאלין, לכך נתן להם הקב"ה את פרשת קרבן הפסח כדי שיתעסקו בה, ועל ידה יצאו ממצרים, ובין מכת חשך למכת בכורות, קיבץ משה את כל ישראל. ובו בעת שכל המצריים היו באנדרלמוסיא נוראה, ופחד ואימה נפלו עליהם, היה משה יושב עם כל ישראל, ומלמדם דיני שחיטה, ודיני בדיקת הסכין, והולכת הדם והזאתו, ואח"כ דיני הקרבת הקרבן, וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים ומקלכם בידכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' (שמות יב, כז).

ואשר על כן לא יפלא איפא, שכבר יעקב אבינו ע"ה, קשר וכרך בדבריו את ענין ביאת המשיח עם ענין לימוד התורה, דהא בהא תליא, ואי אפשר להפריד ביניהם כלל ועיקר. ויעקב אבינו שהוא בחינת תורה, תתן אמת ליעקב, מדת תפארת, הוא הוא שמטפל בעניני הגאולה, והוא שדיבר על המשיח עד כי "יבא שילה" גימטריא משיח, וכל הפסוקים של ברכת יהודה סובבים הולכים על ענין המשיח. ובאמת אנשי כנסת הגדולה, הטביעו לשון מיוחדת באמת ויציב, "צור יעקב מגן ישעינו", לרמוז על יעקב אבינו שהיה כל עיסוקו בקירוב הגאולה לבניו. וגילו לנו בדבריהם שיעקב הוא המגן על ישועת ישראל, ואשר על כן יעקב אבינו ע"ה, הוא זה שלקח האות וא"ו מאליהו הנביא זכור לטוב, ואמר לו לא אשיב לך אות זה, עד שתבשר גאולה לבני. (ונתבאר לעיל באריכות פרשת וישב אות ב'). ולכן יעקב הוא שהקדים ושלח את יהודה לפניו גושנה, כדי להכין לו בית תלמוד שממנו תצא הוראה, כי התורה היא שורש הגאולה, ולכן יש להקדימה לפני שהתחילה הגלות בבא יעקב ובניו מצרימה, כענין שאמרו בקוב"ה (מגילה יג, ב), שמקדים רפואה למכה.

ויעקב הוא זה זה שבא לבשר בראשונה על ביאת המשיח, ואם כי נסתלקה ממנו שכינה, ולא היה יכול לגלות לבניו את הקץ ולקרבו, מ"מ נתן להם סוד תורה, שהוא התבלין לקרב את ביאת המשיח.

ודבר נורא דיבר בזה קדוש ה' רבינו חיים ן' עטאר זיע"א, באור החיים אצלינו בד"ה אסרי לגפן וכו' שמלך המשיח יכניע את הסטרא אחרא להשביתה, והכתוב הזה מדבר בשתי הגאולות המפורסמות, גאולת מצרים וגאולה העתידה בעה"ו, וכנגד גאולת מצרים, אמר אסרי לגפן עירה. שביציאת מצרים נקראו ישראל גפן, שנאמר (תהלים פ, ט), גפן ממצרים תסיע, ואז הכניע הי"ת לפניהם את בחינת הזכר של הסטרא אחרא הנקרא עיר ושעבדו להם, וזהו, אסרי לגפן עירה. שאסר לפניהם את העיר. וְלַשּׂרֵקָה בני אתונו, מדבר על הגאולה העתידה, שאז נקראים ישראל שורקה שנאמר (זכריה י, ח), אשרקה להם ואקבצם, ואז יכניע הי"ת לפניהם גם את הנקבה של הסט"א הנקראת אתון. והוא על דרך מה שאמרו בזוה"ק (ח"ג רלא, ב), שבסטרא אחרא, הנקבה היא יותר חזקה מהזכר. ע"ש.

ואחר שהביא כל זה כתב בזה"ל: וכדבר הזה וכחזיון הזה הראוני בחלום, שנאבקתי במלחמה עם הזכר, (של הסט"א), ויהי נקל בעיני להכניעו, והפלתי אותו בכחי. ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים, ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ, אך לא כבעלה הזכר. (כלומר שבזכר הצליח להשליכו בקלות טפי, וגם לעומק גדול יותר). ובזה מפרש, ולשורקה שהיא הגאולה העתידה, אז יכניעו גם את הנקבה של הסט"א שהיא בחינת בני אתונו, יעו"ש. ומהחזיון הנפלא הזה יבין כל משכיל שהרב הקדוש ז"ל היה בחינת משיח, אם היה הזמן ראוי, וכמו שכן אומרים בשם הבעש"ט ע"ה, שהרי איהו גופיה ז"ל אמר שזו מלאכת קדש של מלך המשיח. ומה לו לחזיון זה, אלא שמן השמים גילו לו על תפקידו ויעודו, זיע"א.

ולכאורה היה ניתן להקשות למה בגאולת מצרים לא הכניעו ישראל אלא את הזכר של הסט"א אעפ"י שמשה היה הגואל, ולמה לעתיד לבא יכניעו גם את הנוקבא, והלא גם בעתיד משה הוא יהיה הגואל, וכמ"ש באוה"ח שם בשם הזוה"ק, ומאי שנא זה מזה.

אמנם התשובה פשוטה, כי בגאולה העתידה יהיה ביד ישראל משנה כח ותוקף, וזאת, מכח התורה הקדושה שבידם. כי הנה בגאולת מצרים עדיין לא ניתנה התורה בשלימות, רק פרשת קרבן הפסח, וזה היה די לזכר שהוא הַעַיִר ואסרוהו והכניעוהו, אבל לגאולה של העתיד שהיא אחר מתן תורה לבני אדם, כחנו גדול, ויכולים להכניע את הסט"א לגמרי. ואחריתו עד אובד, וגם הנוקבא הרשעה כעשן תכלה. בב"א.

והואיל ובגאולה עסקינן אוסיף עוד מעט להביא מדב"ק של האוה"ח זיע"א, ממה שראוי שנשים לבנו אליו, והיא המעלה הגדולה של הגאולה כשבאה ע"י לימוד התורה, שאז הגאולה תהיה בשובה ונחת, כשמש זורחת והיא כפורחת, בלי יסורים מיותרים, אשר לזה רמז הכתוב, כִּבֵּס ביין לבושו שהוא יינה של תורה, וז"ל, שיתעסקו ישראל ביינה של תורה, ואמר כי באמצעות התורה, יהיה לבושו שהוא כינוי למלכות נכון אליו ללובשו, ואמר ובדם ענבים סותה, נתכוין לומר, כי אם יגיע זמן הגאולה ולא ימצא יין פירוש שאין בנו תורה, תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות, אשר יצירון האומות לישראל, כאמרם ז"ל (סנהדרין צז, ב), כי כשיגיע קץ הנחתם ולא יהיה בישראל זכות לגואלם, יעמיד להם הי"ת מלך קשה כהמן וכו', והוא אומרו ובדם ענבים, כי באמצעות היסורין יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצי הקדושה, כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה, וזו מלאכתו בלתי נאה וכו'.

וע"ש עוד שכתב, דלכן נכתב בפסוק "ענבים", לרמוז שלא ישלטו הגוים לשפוך דם לזמור אילן או ענף או אשכול, אלא ענבים, פי' גרגרים. ע"כ. ויש בזה נחמה פורתא שגם אם ח"ו ישפך דם של שונאי ישראל ח"ו, יהיה גרגרים אחדים ולא אשכול ולא זמורה רח"ל. וככל שנרבה בתורה כן יתמעטו הדמים.

ולא עוד אלא שיש עוד הפרש גדול, בין גאולה בזכות התורה לבין גאולה בזכות היסורין, כי אם תהיה הגאולה באמצעות התורה והמצות, אז יתגלה הי"ת בגילוי מלכות עליון, בבחינת הנה ה' בא על עב קל, ואילו אם תהיה באמצעות היסורים כהנ"ל, אז יהיה בבחינת עני ורוכב על חמור (זכריה ט, ט), עכתד"ק.

[א"ה - מה נאוו דברי רבינו הקדוש בעל אור החיים לפרש דבר נפלא, והוא, כי הנה כתב מרן החיד"א ז"ל בספר פני דוד (סדר ויחי עה"פ דן ידין), משם הרב המקובל מהר"י פייאמיטה ז"ל אב"ד באנקונה, שאמר כי כשהישועה היא מצד רחמיו יתברך היא ישועה אחת, וכשהיא מצד הדין נחשבת שתי ישועות, וזה כונת הכתוב מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה', שם המיוחד שהוא שם של רחמים מצד רחמיו, ואז היא ישועת ישראל ישועה אחת, וזהו אומרו בתהלים מזמור יד (פסוק ז), מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו. אך במזמור נג (פסוק ז), אמר מי יתן מציון ישועות ישראל בשוב אלהים שבות עמו, דכשזוכים בזכותם לעשות הישועה אז היא ישועות תרתי, וזה שאמר "ישועות" ישראל בשוב "אלהים", מדת הדין. ע"כ. ומרן החיד"א האריך והרחיב את הדברים עוד, יעו"ש.

ברם לפי מה שנתבאר כאן, יש לפרש ולומר, דהנה האות וא"ו היא נותנת ההפרש בין ישועת לישועות, והאות וא"ו רומזת לתורה כאשר ביאר מרן המחבר נר"ו בדבריו, והיינו כאשר זכו ישראל והגאולה באה בזכות לימוד התורה, אז גם מדת הדין מסכמת לגאולה ויש גאולה גדולה ונפלאה. ואילו כשאין תורה אלא יסורין אז היא גאולה זוטא שבאה רק מכח מדת הרחמים ולא עוד, והדברים מופלאים. יבח"ר].

ישמע ישראל ונשים הדברים אל לבנו, מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו, יגל יעקב ישמח ישראל (תהלים יד, ז).