וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה: (מח, יב)

צריך להבין מה היה טעמו של יוסף בהוצאה זו, והלא יעקב אבינו עוד לא בירך את בניו, כפי שרואים ממהלך הפסוקים, אלא רק חיבקם ונישקם ותו לא.

ונראה שיש מכאן לימוד דרך ארץ, שגם בבוא יוסף לבקש ברכת אביו עבור בניו שהם נכדי יעקב, עדיין צריך לשמור חוק דרך ארץ ולא יעבור. כי יוסף ראה את מעשה אביו מתוך התבוננות עמוקה, ורצה להבין עניניו בכובד ראש הראוי. והבין יוסף שהחיבוק שחיבקם ונישק יעקב את בניו, הוא כהכנה לברכה שתהיה מתוך התעוררות של חיבה, ואתערותא דלתתא גורמת התעוררות דלעילא (זוהר ח"ב קפד, ב). וכן מה שאמר יעקב אבינו ע"ה ליוסף ראה פניך לא פללתי וגו' (בראשית מח, יא), הוא ג"כ כדי לעורר בעצמו התרגשות פנימית מעומק לבו הטהור כדי שתהיה הברכה מלאה.

ורצה יוסף לתת רווח בין הענינים, כדי שאביו ינוח מעט, ויכין הראוי לו, כדי שיברך אותם ברכה מתוקנת בכל מכל כל, ולא יתקל בלשונו, ותהי תפלתו עליהם מסודרת ושלמה.

ובספר דעת זקנים מבעלי התוספות כתבו, שמפני שרצה יוסף לסדרם כדי שיניח ידו עליהם לכך הוצרך להוציאם מעם ברכיו, ולהרחיקם מעט, ולשום אותם למול ידיו. ע"ש. ועיין במה שכתב הראב"ע ז"ל. ומ"מ קשה כי הלא עדיין היה אפשר לעשות כן בלא להוציאם מעם פניו. ולכן י"ל דרצה יוסף לנהוג באביו בדרך ארץ ובנחת, ולשים רווח בין עדר ובין עדר.

[א"ה ומתוך כל זה יראה האדם ויקח לקח לעצמו, בבואו לברך את חברו או אחד מבני ביתו, שלא תהא ברכתו כשיגרת לשון ולא עוד. כמו שנזדמן לידי פעם שבא לפני אדם מלא ביסורין ותינה בפני את צרותיו, ואז אמרתי לו יה"ר שהי"ת יעזור לך בכל עניניך. ואז הוא אחז בידי ואמר לי, רבי! למה אינך מברכני מכל לבך, והוכיחני על פני, ואמר, לא די לי בכאבי אלא שאתה פוטר אותי במטבע לשון שגורה בפי הכל. ואז אמר לי כשבא לפניך אדם הנצרך לישועה תחשוב על מצבו ועל כאבו, ואז תפנה מעומק הלב לפני הקב"ה ותברכהו ותתפלל שתתקבל ברכתך. והוסיף ואמר, שמובטח לו שאם היו מברכים האחד את רעהו בצורה הזאת היו נושעים. והדברים מחייבים. ולכן כמה חשוב שכל אדם בשמעו את צרת אחיו אל יאטום לבו במהרו לזרוק איזה משפט ברכה כגון רפואה שלימה וכדו', אלא לרגע ידום ויחשוב על כאבו של השני, ואז יתעורר לברכו מכל לבו, ואז הברכה תעשה פירות, אכי"ר. יבח"ר].