וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה, וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם, וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם, וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ, וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה, וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו, וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר, וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה, וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ, וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם, וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה (מח, ח-כ ועי' בדברי רש"י ז"ל שם)

בפרשתינו ראינו כי יעקב אבינו ע"ה אמר לבנו יוסף הצדיק שיביא לו את שני בניו מנשה ואפרים כדי שיברכם קודם מותו, ורצון יעקב לברך את שניהם ברור, כמאמר הפסוק "קחם נא אלי ואברכם", עוד אמר, המלאך וגו' יברך את "הנערים" ויקרא "בהם", רק הויכוח בין יעקב ליוסף היה מי מהבנים יזכה לברכה המיומנת, שהסבא קדישא ישית על ראשו את יד ימינו, ומי מהם יזכה להיות גדול מהשני, וגדולה זו מתבארת בדברי חז"ל (ראה תנחומא ויחי פ"ו וכן בדברי רש"י בראשית מח, יט), על הפסוק (בראשית מח, יט), ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, שנתנבא יעקב על אפרים שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל, והועילה ברכתו לשבט אפרים להקדימו למנשה בחנוכת הנשיאים שהקריבו שבט אפרים לפני שבט מנשה.

והנה יוסף הצדיק ע"ה חשב בדעתו, שמנשה ראוי לגדולה הזאת שיצאו ממנו מנהיגי ישראל, ולא רק מפני שהוא הבכור, אלא גם מפני שהוא ממזג בתוכו תורה ודרך ארץ, שבודאי גם הוא היה עוסק בתורה ויר"ש, דבזה אין ויכוח כלל, רק שהיה עוסק גם בעניני המלוכה כידוע, שלכאורה זו מעלה נוספת שבגללה היה הוא האיש המתאים וראוי לברכה שמזרעו יהיו מנהיגי ישראל. כי הרי מנשה משלב תורה ומדיניות, אבל אפרים היה רק יושב אהלים והיה לומד תורה מסבו (ראה תנחומא שם). ולכן בעיני יוסף הצדיק היתה נראית דמות מנשה כדמות שאותה יש להעמיד לעסוק בהנהגת העם, כי ידיו של מנשה רב לו בטכסיסי וגינוני המלוכה ונהירין לו שבילי דעלמא, ויחד עם זאת אינו מניח ידו מתורת ה' ועבודתו.

אבל יעקב אבינו ע"ה סירב לרעיון הזה ולא הסכים לו, כי בעיניו אפרים עדיף ממנשה, כי אפרים היה שקוע לגמרי בלימוד התורה, ומיום שבא יעקב למצרים לא זזה ידו מתוך ידו, משך שבע עשרה שנה (גם יוסף היה אצל אביו י"ז שנה). והגם שלא עסק במדיניות והנהגת מדינה, מ"מ הוא ראוי והגון להנהגה, כי התורה הנלמדת לשמה, מזכה את הלומד אותה בדברים הרבה ובסגולות רבות, וכמו שנאמר, בי מלכים ימלוכו (משלי ח, טו), ובי שרים ישורו (שם שם, טז), והוא עדיף, ויגדל יותר מאחיו.

ומה נפלאו דברי התנא רבי מאיר (כלה פ"ח אבות פ"ו משנה א ועי' תנדא"ז פי"ז), רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק, חָסִיד, יָשָׁר, וְנֶאֱמָן. וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא. וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת. וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ, עֵצָה, וְתוּשִׁיָּה, בִּינָה, וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, יד), לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהוֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים.

והגם דיש מקום לדון בדבר, ולטעון בזכותו של מנשה לברכה המיומנת. מכל מקום, יעקב איש האמת קבע בזה הלכה לשעה ולדורות שאפרים קודם למנשה, ומי כמוהו מורה. כי המדה של האמת נתנה לו, כמו שנאמר (מיכה ז, כ), תתן אמת ליעקב. והנה ידוע כי כל חפץ מחפצי העולם צריך לאומן מומחה שיקבע את הסוג והמעלה שלו. דרך משל, כשאדם רגיל רואה מתכת מוזהבת או מוכספת, אינו יכול להבחין בין זהב אמיתי לחיקוי, ובין כסף לסיגים או בין זכוכית מלוטשת ליהלום אמיתי, וכשהוא רוצה לברר את הדבר הריהו הולך לשאול בעצת המומחה לדבר. אך בעניני רוחניות וירא"ש כל אחד ואחד חושב שהוא המומחה ואינו צריך לעצת אחרים, וזה גורם לחסרונות רבים שהאדם נכשל בהם ואינו יודע במה, ובפרט בענין האמת שבזה צריך סיעתא דשמיא מיוחדת, וכמו שהתפלל דוד המלך ע"ה (תהלים פו, יא), הורני ה' דרכך אהלך באמתך. וכהנה רבות, כי פעמים רבות האדם אוחז בשקר אבל בלבו הוא חושב כי זו האמת צרופה, והדברים ידועים.

ויעקב אבינו ע"ה אשר לו ניתנה מדת האמת, ראה צורך ללמד את יוסף וכל בניו את מדת האמת בענינים שונים, שדרך בני אדם לטעות בהם מתוך ראיה שטחית ומוטעית.

וכמו שאמר יעקב ליוסף (בראשית מח, כב), ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי "בחרבי ובקשתי", ותרגם אונקלוס (שם), בצלותי ובבעותי, וכאן לימדנו יעקב אבינו שהאמת היא שמי שעושה את המלחמה ומנצח בה, אינם החרב והקשת הידועים, כי אם התפלה והתחינה ששופכים לפני הי"ת. עד שאמר על עצמו אשר "לקחתי" מיד האמורי, למרות שלא יצא למערכה זו כלל ולא השתתף בה בפועל. וזהו שנאמר (במדבר כא, יד), על כן יאמר בספר מלחמות ה'. מהן מלחמות ה', "יאמר בספר", היינו ילמד תורה ויעסוק בתפילה והריהו נוצח.

וגם בענין אפרים ומנשה קבע יעקב שהאמת היא שיש להקדים את אפרים לפני מנשה. ולא את אפרים ומנשה בלבד הוא לימד זאת, כי אם את כל בני ישראל בכל הזמנים לימד, שלעולם "אפרים" השקוע בתורה קודם לכל ואפילו ל"מנשה" אחיו הבכור העוסק בעניני המלוכה, והדגיש יעקב ביותר את הענין, כמו שנאמר, ויברכם ביום ההוא לאמר, בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה. ע"כ.

ביום ההוא קבע יעקב אבינו לדורות להלכה ברורה, שהראוי לברכה המיומנת ולכל לראש, זה מי שהוא בבחינת "אפרים", אשר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה תמיד, וכל הבא לברך את בניו ולבחור לו דרך אמיתית ומוצלחת ביותר, יש לו להקדים את ה"אפרים" ל"מנשה", ובכל בן ובן יראה להקדים תחילה את הבחינה של "אפרים", להדריכו ללימוד התורה, וכמו שאמר רבי נהוראי (קדושין פב, ב), מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה.

ואם בבניו של יוסף שהיו מחוסנים וחזקים בדעותיהם, כי רוח אביהם עליהם וכחם במתניהם לעמוד נגד כל רוחות הזמן, עם כל זאת יעקב אבינו העדיף את אפרים. קל וחומר אצלינו ובזמנינו שכל הדרכים בחזקת סכנה, ולא נשאר מפלט כי אם ד' אמות של תורה ויראה, שצריך להעדיף את הדרך של אפרים ולהיות שקוע רק בתורה הקדושה כל הזמן.

ועל זה אמר יעקב ליוסף "ידעתי בני ידעתי", ב' פעמים, כלומר ידעתי שמנשה הוא הבכור, וגם ידעתי את הטענה הזאת שיש להעדיף את מנשה, שבעיסוקו בישוב העולם הוא מתאים יותר לגדולה לפי טענת יוסף, וגם הוא יגדל, שאין יעקב מזלזל בו, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וגו', "וישם את אפרים לפני מנשה", וכתב רש"י ז"ל (מח, כ), אפרים לפני מנשה, להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים, ומקור הדברים בדברי רבותינו (ב"ר צז, ה). א"כ למדנו כי מי שקודם למשנהו בתורה, הוא הקודם גם בדגלים ובנשיאים ובכל הענינים.

הוא שדרש בר קפרא בכתובות (ה, א), גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. היינו, שגדולים מעשה צדיקים הפורשים מכל הענינים וממיתים את עצמם באהלה של תורה, יותר ממעשה שמים וארץ, היינו, מאותם שעוסקים בישובו של העולם. כי אע"פ שגם הם קובעים עתים לתורה ומדקדקים במצוותיה, וממזגים יחד גם את מעשה שמים עם מעשי ארץ, והיינו חושבים לומר שהנהגתם טובה מאלו שפורשים מכל עניני העוה"ז לגמרי ועוסקים רק בתורה. לכך בא בר כפרא ואמר גדולים מעשי צדיקים שעליהם העולם קיים בבחינת וצדיק יסוד עולם (משלי י, כה), ומועילים הם לקיום העולם ושלמותו ושלותו יותר מכל אדם העוסק בזה בפועל, כי כל הדברים הם בחינה של השתדלות שנתחייבנו בה מיום שאכל אדם הראשון מעץ הדעת ונתקלל, בזיעת אפך תאכל לחם (בראשית ג, יט). שאינו זוכה ללחם עד שיזיע עליו, וכן בשאר עניני העולם.

אבל חלילה לחשוב שהזיעה היא המפרנסת את האדם ומשביעה אותו לחם, כי ה' הוא הזן ומפרנס, וזיעה זו והשתדלות זו, היא רק כדי לצאת ידי חובת הקללה ההיא ולסלק מניעיה, ואז תאכל לחם ממנו יתברך, וכבר קבע בזה גדר רבינו הקדוש רמח"ל בספר מסילת ישרים וכתב (פרק כ"א בדרכי קניית החסידות), כי "ההשתדלות הכרחית אבל אינה מועילה".

הרי שכל העסק בישוב העולם וכדו', הוא בבחינת השתדלות שמטרתה לסלק את המניעים והמפריעים, אבל העוסק בתורה הוא מחיה את העולמות בפועל, ומושך שפע מלמעלה ומרבה ברכה ושלום בעולם, כמאמר הכתוב (ירמיה לג, כה), אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ועל כן גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. וזהו "וישם את אפרים לפני מנשה".

(ב"ה ט"ו טבת התשמ"ח מתוך דרשה שנאמרה בביכ"נ מגן דוד ב"ב - בשבת החולפת פרשת ויחי)

 

* * *

 

מכתב

 

בעהית"ש, מוצש"ק ויחי, התשס"ה

 

לתלמידי תלמוד תורה "עוללים" היקרים מאד.

 

נועם ה' עליכם!

 

בתחילת הפרשה שקראנו השבוע, מסופר שיוסף בא עם שני בניו מנשה ואפרים, לבקר את הסבא קדישא יעקב אבינו ע"ה. וכשרצה יעקב אבינו ע"ה לברכם, הגיש אותם יוסף לפני אביו בסדר נכון, שאפרים יהיה בשמאלו של יעקב ומנשה מימינו. אך יעקב אבינו שיכל את ידיו ושם את יד ימינו על ראש אפרים הצעיר, ואת יד שמאלו על ראש מנשה. ובתרגום אונקלוס (בראשית מח, יד), נאמר "אחכמינון לידוהי", כלומר, שבחכמה ניהל יעקב אבינו ע"ה את ידיו.

והנה מנשה ואפרים, שניהם היו תלמידי חכמים ויראי שמים. אלא שמנשה היה יד ימינו של אביו יוסף הצדיק בניהול ממלכת מצרים, והיה חכם ומצליח היטב בתפקידו הרם. ואפרים היה ממית עצמו כל הזמן באהלה של תורה.

ויוסף חשב שמנשה קודם לאפרים וחשוב ממנו, כי בנוסף להיותו בכור ותלמיד חכם וירא שמים, הוא גם חכם גדול בניהול ובמדיניות. ולכן מגיעה לו הברכה "המיומנת".

אבל יעקב אבינו ע"ה שהוא בעל מדת "האמת" כמו שנאמר (מיכה ז, כ), תתן "אמת" ליעקב, קבע שאפרים עדיף, ובחכמה שם את יד ימינו על ראש אפרים. ואמר, בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה. כאן קבע לנו אבינו הזקן לדורות עולם, ש"אפרים הוא לפני מנשה", והגם שמנשה הוא הבכור, וגם הוא תלמיד חכם וירא שמים, אבל עם כל זאת, אפרים עדיף ממנו, כי הוא התלמיד חכם שממית עצמו באהלה של תורה.

וזה היפך המקובל אצל רוב בני אדם, שהרי אפילו יוסף חשב להעדיף את מנשה על פני אפרים. אך מדת האמת ניתנה בידיו של יעקב כנ"ל, והוא קבע לשים את אפרים לפני מנשה, וכי הברכה הניתנת ביד ימין תנתן לאפרים שממית עצמו באהלה של תורה.

ולא רק לזמנו ולדורו קבע כן, אלא גם לכל הדורות הבאים אחריו עד עולם קבע כן, באמרו (בראשית מח, כ), "בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה", שלעולם אפרים קודם למנשה, כי אין לך דבר חשוב בעולם כמו לימוד התורה בעמל וביגיעה.

וכמה יקר בעיני ה' לימוד תורה של "תינוקות של בית רבן", שזה עומד לכל בית ישראל, למגן וחומה נגד כל האויבים והשונאים. ועל זה נאמר (תהלים ח, ג), מפי עוללים ויונקים, יסדת עוז, להשבית אויב ומתנקם.

ילדים חביבים! תתחזקו בלימוד התורה, ותחזקו את ה"קול יעקב" כמו שנאמר (בראשית כז, כב), הקול קול יעקב והידים ידי עשו, ואמרו רבותינו, כי בשעה שנשמע קולו של יעקב בתורה אז אין ידי של עשו שולטות בנו, (עי' ב"ר סה, כ), והקול הזה של לימוד התורה יעלה עד לפני כסא כבוד ה', ויקרב לנו את הגאולה והישועה, בשובה ונחת, במהרה בימינו אמן.

זכרו שעיני כל ישראל נשואות אליכם.

אוהבכם ומברככם מעומק הלב

שלמה משה עמאר