וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע, וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ, וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב, וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו, וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ: (מא, לג-לח)

יש לפרש עפ"י מה שכתבתי לעיל (מאמר הקודם), שכל ענין זה, בא ג"כ לרמוז לאדם על עניני העוה"ז שאין טובתם שלמה, ולא מה שנראה טוב הוא הטוב האמיתי.

ובא יוסף הצדיק ע"ה ואומר, ועתה ירא פרעה, היינו, כי כל איש ואיש הבא לחשוב חשבונו של עולם, ראשית חכמה יעשה חשבון אמיתי ונוקב כדת מה לעשות, ואיך לנהל עניניו, ומי ינהיג ומי יוליך. כי סוף מעשה צריך מחשבה תחילה. וכמו אדם שבא לנהל ממלכה, ראשיתו קובע מי ומי ההולכים והמוליכים בכל דבר וענין, כן הדבר אצל האדם, כי האדם הוא עולם קטן, וניתנו בו איברים וגידים רבים ומגוונים, ולכל אחד מאיבריו וגידיו יש תפקיד חשוב, לא הרי זה כהרי זה. וכל אחד משמש את חברו וגם משלים את פעלו, ומבין כולם יחדיו יוצא תיפקוד מושלם של האדם, בחכמה ובתבונה ובדעת.

ויש מלחמה רצופה ובלתי פוסקת בין איבריו החשובים של האדם. כי הלב אומר לי משפט הבכורה שאני הוא העיקרי בין כל האברים, שאני נותן דם וחיות לכולם, ועל פי ישק כל דבר, ואני אמלוך. והמוח אומר, אני משכן החכמה ולי דעת ולי תבונה לשקול כל ענין בטעם ובהגיון צרוף, ולא כאשר ישא המזלג, לפי הרגש ומצב הרוח.

ויוסף הצדיק בא ואומר, עתה, אחר הודיע ה' אותנו כל זאת, עליך לראות איש נבון וחכם, הוא המוח האנושי, וישיתהו על ארץ מצרים שימליך אותו על כל הגוף, שהוא נתון בין המשפתים, בין עולו של היצה"ר ובין עולו של היצה"ט, וכל איבר ואיבר חפץ בענינו הקרוב אליו, וצריך מלך שימלוך עליהם, כדי להנחותם הדרך ללכת בדרך הטובה ביושר וצדק, ולהאיר להם את חשכת הלילה השרויה בעוה"ז (ראה פסחים ב, ב וחגיגה יב, ב).

"וחימש את ארץ מצרים בשבע שני השבע", הן המה שבעים שנות חיי האדם, הנתון במקום שפל הוא העוה"ז. כי רק בעוה"ז יש אפשרות לקיים מצוות וללמוד תורה, ואין מקום אחר, וע"כ נקראים בשם "שבע שנות השבע", ושמם נאה להם, כי בימים ההם יש לאדם אפשרות ללקט ולחמש את עצמו, להרוות נפש צמאה ושוקקה, מכל טוב העולם, ביודעו שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, (אבות ו, י).

וכיון שהאדם יודע בבירור, שאין מקום להשיג בו תורה ומצות ומעשים טובים, כי אם בעוה"ז בלבד. על כן ינצל את ההזדמנות שזימן לו הי"ת יוצר האדם, וחימש את ארץ מצרים בשבע שני השבע, למלאת ולצבור מכל הטוב שזימן הי"ת והרבה לנו תורה ומצות כדי לזכותינו (משנה מכות ג, טז), ואחרי כן יצא מן העוה"ז ברכוש גדול, וזה שהמשיך ואמר: ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות הבאות האלה, והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב, וגו'. כי מה ששמר והכין ושלח צדקותיו לפניו בבחינת צדק לפניו יהלך (תהלים פה, יד), זה יעמוד לו למגן וצנה בבא ימי הרעב ויעמוד לדין, ליום הדין הגדול והנורא. כי אותם טובות שצבר יהיו מגיניו וסנגוריו, והמה יהיו למגן בעדו.

ועוד דלא כל ימי העוה"ז שוים, כי יש ימים רגועים, ויש ימי נסיונות ומהמורות, ואם הוא חכם הרואה את הנולד, ומביט מראש, עליו לצבור בר, ולנצל את ימי הטובה לחזק את עצמו ולהגדיל תורתו ויראתו, ואזי חיזוק זה עומד לו בהגיע עת הנסיון, וזהו אומרו, "והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב, אשר תהייןָ בארץ מצרים", שהם ימי הנסיונות והמאבקים הרוחניים.

ואם כך יעשה ימלא רוב נחת בהגיעו למקץ ימים ושנים, כי ימצא את עצמו בידים מלאות טובה וברכה מן התורה ומן המצוות ומעשים טובים, ולא יבוש ולא יכלם לפני בוראו, ולא יראו פניו ריקם, בבואו להראות את פני האדון ה' הוא אלהים חיים.

(ערב פסח התשס"ו)