וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (כח, י-יב)

ורבותינו במדרשים האריכו לבאר את חלומו של יעקב אבינו ע"ה ומשמעותו (ראה חולין צא, ב ובספרי קורח פיסקא ד וב"ר סח, יב ואילך ושמו"ר לב, ז ויק"ר כט, ב ובתנחומא ויצא פ"ב ופרקי דר"א פל"ה ובילקו"ש בראשית רמז קיט).

ורבינו אברהם אבן עזרא ע"ה כתב (בראשית כח, יב), דה"ר שלמה הספרדי (אפשר שהוא ר"ש ן' גבירול ז"ל), אמר, כי סולם רמז לנשמה העליונה, ומלאכי אלהים מחשבות החכמה, ויאמר רבי ישועה כי טעם סולם, שעלתה בו תפלתו וירדה ישועתו מן השמים וכו', והטעם דרך משל כי כל דבר לא יכחד מן השם, ודברי מטה תלויים בעליונים, וכאילו סולם ביניהם שיעלו המלאכים בו להודיע הדברים אחר שיתהלכו בארץ, ג"כ כתוב, כי מלאכים אחרים יורדים למלאת שליחות השם כדרך מלך עם משרתיו. עכ"ד. ועיין ברמב"ן (שם), שגם כן הלך בדרך זו.

ונרחיב מעט את הענין לאור דברי רבינו הראב"ע ז"ל, ונפרש את הדברים הנאמרים על בחינת הנשמה השוכנת בכל אחד ואחד מישראל, ונאמר: האדם מישראל מוצב ארצה בגזירתו יתברך, כי ממנה לוקח עפר מן האדמה, אכן "ראשו" מגיע השמימה, היא הנשמה הקדושה שהיא חלק אלוה ממעל, שהיא "ראשו" וראשיתו של האדם ועיקרו, כי הגוף אינו אלא מלבוש בו מתלבשת הנשמה ברדתה אל העולם השפל הזה, והנשמה היא הסולם המקשר בין האדם ליוצרו, והיא המגשרת בין הרוחניות לגשמיות.

ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו, עיין בדברי רש"י ובדברי שאר המפרשים שדקדקו למה הקדים את עליית המלאכים לירידתם. והרב רבי שלמה הספרדי כתב דמלאכי אלהים הם מחשבות החכמה כנ"ל.

והנה ידוע דמכל מעשה טוב ומכל מצוה שהאדם עושה נברא מלאך טוב, ומליץ עליו טובות לפני המקום ב"ה ואם ח"ו חוטא נברא מזה מלאך רע, כמבואר באבות (ד, יא), רבי אליעזר בן יעקב אומר, העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד. והעובר עברה אחת, קונה לו קטיגור אחד. ומלאכים אלה הם העולים והיורדים בסולם. וכשהם מלאכים טובים שנבראו ממעשים טובים, אזי הם עולים ומליצים עליו יושר, ומעלים אתם את המצוות ומעשים טובים שעשה לנחת רוח לפני המקום ב"ה, ויורדים ומורידים לו שפע ישועה ורחמים, וכמ"ש רבי ישועה "שעלתה בו תפילתו וירדה ישועתו מן השמים". ואם ח"ו עולים מלאכים שנבראו מהמעשים הלא טובים, אזי מורידים אתם ג"כ באותה מדה שהוא מודד.

ובמדרש רבה (ב"ר סח, יב), מצינו פלוגתא מה הוא עולים ויורדים "בו", רבי חייא ורבי ינאי, חד אמר עולים ויורדין בסולם, וחד אמר עולים ויורדים ביעקב וכו'. ע"ש. והנה יש שפירשו את הענין כפשוטו "בו" רצונו לומר, בסולם. וי"א "בו" ביעקב, ולפי מה שנתבאר הדבר מובן היטב, דהכל תלוי באדם עצמו, כי נשמתו היא הסולם, ומעשיו הם המלאכים, ועלייתם וירידתם תלויה בו, כי במדה שאדם מודד בה מודדים לו (מתני' סוטה ח, ב וכ"ה במגילה יב, ב וב"ר ט, יג ושמו"ר כה, יג וזוהר ח"ג צב, ב ועוד הרבה מקומות), ובאדם עצמו תליא מילתא. ובזה יובן היטב מה שאמר הכתוב "עולים ויורדים" בו, תחילה עולים ואח"כ יורדים, כי לכאורה קשה כיון שהמלאכים באים מלמעלה היה לו לומר יורדים ועולים. אך לפי מה שנתבאר מובן היטב, כי מלאכים הללו נבראו ממעשיו של האדם, ומקום בריאתם הוא כאן בעולם העשיה, ועל כן מצינו בתחילה לשון "עולים", ורק אח"כ לשון "יורדים" בו.

ובמעשיו של האיש תלויים מהלך העולמות כולם, עליותיהם ומורדותיהם, וכל אשר יעשה בהם, כי ע"י מעשיו נקבעים עניניהם לטוב או חלילה לדרך אחרת, כי יוצר האדם יצרו בצלם דמות תבניתו, וישת עליו תבל ומלואה, והוא מקיים חוקות שמים וארץ, והציבו על האדמה שממנה חוצבו יסודותיו, והיא יניקתו הטבעית והקיומית, ויפח באפיו נשמת חיים חלק אלוה ממעל, ובזה הגביה את מעלתו יותר מן המלאכים, וזו היא דמות הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

כי האדם יסודו עפר מן האדמה, אך נשמתו באה מגבהי מרומים. וכל השפע בא לעולם על ידו. וכשבוחר בטוב, והולך בדרכי ה' ביושר, הריהו מביא שפע טוב לעצמו ולסביבתו, ולכל העולם כולו. ואם בחר בדרך השלילית הריהו מונע את השפע הטוב מן העולם, ויכול גם להביא רעה ח"ו. ומעשיו הרעים עולים בסולם זה ומגיעים עד כסא הכבוד, ויורדים בו, ומורידים שפע היוצא מאותם מעשים, המורם מהם כיוצא בהם.

ועל האדם המתבונן בדרכיו לדעת על מה הטבעו שרשיו, ומה רב ועצום כחו והשפעתו, וכל אחד מחוייב ליתן אל לבו את האחריות הכבדה הרובצת על שכמו. והרי הוא דומה לנשיא או מלך של מדינה גדולה ורבת עוצמה, ובידו לצוות על צבאו להטיב ולבנות ולהציל ולהגן, כמו שיכול גם לצוות עליהם להרוג ולהרוס ולהשמיד ולאבד, ואם ישים אל לבו וידע את גודל האחריות המוטלת עליו, אשר במאמר פיו יכול לקבוע גורלם של עמים רבים לחסד או לשבט, א"כ כמה עליו להיות זהיר ולשקול את מעשיו במשקל ששוקלים בו זהב ויהלומים המורה על כל תנודה ולו הקלה ביותר.

ומה נפלאו דברי רבותינו (קדושין מ, ב), עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. ע"ש.

ולכן בטרם יעשה האדם איזה צעד או מעשה, יבין וידע כי במעשהו זה הוא קובע גורלם של רבים, כי האדם הוא נזר הבריאה כולה, ואם זכה להיות מהעם הנבחר אחריותו גדולה ביותר, כי הוא נבחר לקבל תורת אלהים חיים, שהיא קיום העולמות כולם. וכמה אחריות מוטלת על כל איש מישראל. והאחריות הזאת מחייבת אותו לשים לבו ועיניו, ולשקול כל צעדיו במשנה זהירות, וכל מחשבותיו יהיו נתונות לראות כדת מה לעשות שיהיו כל מעשיו מתאימים לדרישות התורה הקדושה, כדי לעורר רחמים עליונים ולהשפיע שפע ישועה ורחמים לעצמו, ולכל העולם.

ובמקום שהאדם יחשוב בתחילת כל מעשה, מה יצא לי, ומה יתן לי, מה ארויח ממעשה זה, ומה יוסיף לי דיבור זה. תהיינה מחשבותיו של האדם נתונות לאמות מדה שונות לגמרי, והן, מה רצוי ואהוב לפני המקום ברוך הוא ומה לא, ובאיזו דרך אהיה רצוי לפניו במעשי, ואיך וכיצד אנצל את זמני לזכות לקרבת אלהים, ולהיות מוצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, ובזה יזכה לסייעתא דשמיא, ויקויים בו (משלי ג, ו), בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.

(מוצש"ק פרשת ויצא יעקב התדש"מ)