וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (יב, א)

כאן התורה מקצרת כדרכה ומיד אחר שנתבשרנו בסוף פרשת נח, על לידתו של אברהם אבינו ע"ה, פותחת התורה כאן בנסיון הראשון של אברהם כשהקב"ה אומר לו לך לך. ופשוט הדבר שאברהם אבינו ע"ה עבר כברת דרך בעבודת ה', שכבר עברו עליו שבעים וחמש שנים, מלאות בפעילות גדולה, לעשות נפשות לה' ודרכו, ובמלחמתו הגדולה נגד האלילים ועובדיהם עד הגיעו לדרגה שהקב"ה מדבר עמו, ומנסה אותו, וכל זאת, כדי להעלותו מעלה מעלה.

וחז"ל תיארו לנו באורך במדרשיהם (ראה פרקי דר"א פרקים כו-לא וראה אבות ה, ג ואדר"נ פל"ג ובראשית רבה לח, יג ותנדא"ז פרק כה ובספר הישר פרשת נח), את כל תלאותיו, עד שגדל והיה לנביא ה'. ובזה הם פירשו לנו מה שהתורה סתמה. ואמרו בן ג' הכיר אברהם את בוראו [א"ה - כמבואר כ"ז בנדרים לב, א ואמנם בבראשית רבה ל, ח מייתי מ"ד בן ארבעים ושמונה הכיר את בוראו וכן הוא בעוד מקומות ברבה ותנחומא. והרמב"ם הוב"ד להלן נקט כמ"ד בן ארבעים שנה היה אברהם כשהכיר את בוראו, ואמנם הראב"ד השיגו מדברי הגמ' הנ"ל. אך מצאתי חידוש בדברי רבינו המאירי בפתיחתו לאבות, שכתב שאברהם התחיל להכיר את בוראו בן שלש שנים, אבל עד שנשלמה אצלו הידיעה בתכלית ויצא לפרסם אלהותו יתברך ברבים היה בהיותו בן ארבעים, ע"ש. וכן עולה מדברי הרמב"ם דלהלן. יבח"ר], וזה בא לו ע"י שהתחיל לחפש את מנהיג העולם ומחוללו, אחר שהבין את השטות וההבל שבעבודת האלילים, שאנשים אומנים מפסלים בעצים ואבנים, ואחרי כן עובדים ומשתחוים להם, ומבקשים מהם. כמאמר הנביא (ירמיה ב, כז), "האומר לעץ אבי אתה, ולאבן את ילידתני".

וראה את דברי רבינו הרמב"ם (פ"א מהל' עכו"ם הלכה ג'), אחר שפירש מה היה קודם זמן אברהם, כתב וזה לשונו: כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.

כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים, ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים. וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו.

כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר (בראשית כא, לג), ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחבר בו ספרים, והודיעו ליצחק בנו וכו'. ע"ש.

והנה כשאנו מתבוננים בדברים אלו עולה השאלה הגדולה, איך כל העולם כולו עבדו ע"ז, בלי לחשוב מחשבה פשוטה לאמר, והרי פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו (תהלים קטו, ה), ולמה הם עובדים ומשתחוים להבל וריק, ומה גם שהיו גם אנשים חכמים ונבונים שנכשלו בזה, כמו ירבעם ואחאב ועוד, והן היום אפילו אנשים פשוטים שבפשוטים, מבינים כמה טפשי הוא הדבר, עד שאפילו אם לא היתה התורה אוסרת את זה, שום אדם לא היה עושה כן, באשר נחשב לשטות שאין גדולה ממנה בעיני כל בר דעת.

ועוד שהיו מקטירים ומזבחים את בניהם ובנותיהם לפסילי עץ ואבן, ואנו עומדים ושואלים האם עד כדי כך נשתטו אותם בני אדם וננערו מבינת אדם.

ובאמת מצינו בגמרא (סנהדרין קב, ב), מעשה נפלא, ברב אשי שהיה עוסק עם חבריו בדברי המשנה האומרת כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, ומונה את אלה שאין להם חלק לעוה"ב וכשהגיעו למנשה מלך יהודה, ראו שנחלקו החכמים בענינו אם יש לו חלק לעוה"ב או אין לו חלק לעוה"ב. והיה רב אשי אומר מחר נפתח בענין מנשה חברינו. ובאותו לילה נגלה לו מנשה בחלומו, ואמר לו וכי חברך אני או חבר בית אביך שאתה קורא לי כן, והמשיך ואמר לו, מאחר שאתה גדול בעיני עצמך, א"כ אמור לי מהיכן בוצעים את הפת, ולא ידע רב אשי להשיבו. אמר לו מנשה, אינך יודע דבר זה ואתה קורא לי חברך. ביקש ממנו רב אשי שיודיענו דבר זה, ולמחרת ידרשנו בביהמ"ד משמו, כדי לעשות נחת לנשמתו. ואמר לו מנשה, מהיכן שנתבשל ונאפה יותר טוב. ואז שאל רב אשי את מנשה, וכי מאחר שאתה ובני דורך הייתם חכמים כל כך, א"כ מדוע הלכתם ועבדתם לעבודה זרה שאין בה שום תועלת. והשיבו מנשה, דע לך! שאם היית בזמן ההוא היית מרים את שפת חלוקך, כדי שייקל עליך לרוץ יותר מהר כדי לעבוד עבודה זרה, וזאת מפני יצר עבודת כוכבים שהיה שולט אז בתוקף כיעוי' שם כ"ז בגמ' ובדברי רש"י ז"ל.

והנה עולה מדברי מנשה, דרק בזמנו היה יצה"ר של עבודה כל כך חזק, מה שאין כן עכשיו, והיינו מה שאמרו בגמ' דיומא (סט, ב), על הפסוק (נחמיה ט, ד), ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם (ועי' הגהות הב"ח וגליון הש"ס שם), ומקשה בגמ' מה אמרו בעת ההיא. ומשני, אמר רב ואיתימא רבי יוחנן ויי אהה, קובלים וזועקים אנו על יצר הרע של עבודת כוכבים שיש בינינו, כי הלא בעבורו נחרב בית המקדש ונשרף היכל ה' ונהרגו הצדיקים, וגלו ישראל מארצם, ועדיין יצר זה מרקד בתוכנו. ואתה הי"ת הלא לא נתתו לנו אלא כדי שנגבר עליו ונקבל שכר, אם כן, איננו חפצים לא בו ולא בשכרו. נפל להם פתק מן השמים שכתוב בו "אמת" כלומר שהסכים הקב"ה עמהם. ורב חנינא למד מזה שחותמו של הקב"ה אמת. וכשקבלו הפתקא התענו אנשי כנסת הגדולה שלשה ימים ושלש לילות ואז מסרוהו בידיהם. ויצא מבית קודש הקדשים גור אריות בדמות אש, ואמר להם זכריה הנביא תפסוהו, זהו יצר של עבודה זרה, תפסוהו, ובעת שלכדוהו נפלה ממנו שערה ושאג הארי ונשמע קולו ארבע מאות פרסה, ואמרו אנשי כנה"ג מה נעשה שלא יצעק עוד ולא יתעוררו עליו ברחמים מן השמים, אמר להם הנביא לשימו בתוך דוד עופרת וכו', עד שלבסוף ביטלוהו, כיעו"ש. והעולה מכל זה דבזמנינו אין יצה"ר דע"ז, שכבר בטלוהו. ומשום כך, אצלינו, מובן מאליו הטפשות והשטות הגדולה שבעבודה זרה.

אבל בזמנם שהיה היצר דעבודה זרה קיים, אפילו אנשים גדולים ועצומים כירבעם ומנשה, רצו לעבוד ע"ז, ולא חשבו את הדבר לשטות, ולא בושו בזה. ולא בכדי אמרו רבותינו (סוטה ג, א), אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות [א"ה - ומטעם זה, המסייע ביד עובר עבירה אפילו אם הוא במזיד עובר אלאו דלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד), כי החוטא דומה לעור, שהרי נכנסה בו רוח שטות, ועי' שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה. יבח"ר].

כי היצה"ר יש בו כח לשבש מוחו של אדם ולהפך טעמו, עד שיאמר על טוב רע ועל רע טוב. כמו שצועק הנביא ישעיה (ישעיה ה, כ), הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

וכל כך היצר מטעה את האדם עד שאפילו שטות גדולה כזו של ע"ז, לעשות צלם במו ידיו ולומר לו אבי אתה, ולפסל באבן ולעשות ממנה צורה ולקרא בפניה את ילידתני. ולעשות שאר צלמים ולהשתחות להם ולבקש מהם על נפשם ועל מצבם, ואפילו בניהם ובנותיהם יזבחו להם ולא יתעוררו ולא יתבוששו.

אכן היום שאין היצה"ר דע"ז, לא תמצא אפי' ברחוקים ביותר מי שיתאוה לזה, או מי שיחשוב דבר זה למעלה, ואצל הכל דבר זה נחשב לשטות גמור. והוא שאמר לו מנשה מלך יהודה לרב אשי, "אי הוית התם הוית נקיט בשפולי גלימא ורהטת אבתרה".

והחלק יעיד על הכל, כי מעבירה זו שנסתלק יצה"ר שלה, נלמד על שאר המצות כולם, שנראים לעתים בעיני בני אדם כלא מובנים ח"ו, וכן עבירות אחרות שנפשו של אדם מחמדתן שהכל הוא משום שהיצר הרע של אותה עברה עדיין קיים. ועלינו לדעת שראייתנו אינה ראיה אמיתית ונכונה, כל עוד לא סילקנו את היצר מקרבנו, אבל כל זמן שהוא עדיין שוכן בתוכנו, הוא משטה בנו ומשבש את שכלנו, עד שמסתלק ההגיון והטעם הטוב, והוסר הדעת. ולא מבדילים בין טוב לרע, ובין ישר למעוות. ויכולים לחשוב את הדברים הגרועים ביותר לדברים הגונים, או לפחות לדברים של מה בכך, כי כבר נכנסה הרוח שטות של אותה עבירה.

ומזה נוכל לשער ולהתבונן, שלעתיד לבא, כאשר יסתלק היצר הרע גם משאר העבירות, אז יעמוד האדם ויתמה על עצמו, איך חטא חטא פלוני, ואיך עבר עבירה פלונית, אוי לה לאותה בושה.

וכן כשהאדם יעבוד את ה' בלבב שלם, ויסלק מלבו את כל העקמימות, עד שיסלק את היצה"ר לגמרי מתוכו, או אז הוא יתמה תמיהה גדולה על עצמו, ולא יבין איך חשב על עבירה פלונית שאיננה עבירה, ועל עבירה פלונית שהיא רק דבר קל וכדו'. כי בהסתלק היצה"ר מתוכנו חוזרת הראיה הברורה לנשמה, ותיכף היא מבחינה בין טוב לרע, ודוגמא לדבר הזה, הוא, מה שהיום אנו תמיהים איך הראשונים עבדו ע"ז.

וזה מה שהיה אצל רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו (כמבואר במסכת שבת לג, ב), שנחבאו במערה י"ב שנים ועסקו בתורה, ונזדככו כל כך, עד שכשיצאו מן המערה אחר י"ב שנים, וראו אנשים חורשים וזורעים, אמרו אוי לאלו שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, וכל מקום שנותנין עיניהם בו מיד נשרף, עד שיצאה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם חזרו למערתכם וכו'. כיעו"ש.

כי מי שזכה ועסק בתורה כרשב"י ובנו עד שהוציאו כל ריח ואבק דיצה"ר מלבם, כבר לא היו יכולים להבין איך אנשים עוסקים בחיי שעה, דהרי מלאכת עוה"ז יכולה להתקיים ע"י גוים, כמ"ש רש"י שם (וכדברי רשב"י בברכות לה, ב). ודבר זה בא אצל האדם כשהוא מצליח לבטל את יצרו ממנו שאז יתמה האדם ויתפלא על מעשיו שעשה מכבר.

ובזה אמרתי בס"ד להסביר מה שאמרו חז"ל (יומא כח, ב וקדושין פב, א ותנדא"ר פ"נ), שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה. וצריכים להבין מנין ידע את כל המצות בכדי שיוכל לקיימן, והרי עדיין לא נתנה תורה, והקב"ה לא ציוהו, ומהיכן ידע אברהם מה אסור ומה מותר, ומה חובה ומה מצוה. אך לפי האמור לעיל יוצא חידוש, דבעצם כל המצוות והאיסורים של תורה הם דברים הגיוניים ומובנים, שהאדם הישר והנקי משיג אותם בהגיונו מצד עצמו, גם אם לא ציותה התורה ע"ז. אלא שהיצר הרע מכניס באדם רוח שטות עד שדברי התורה נראים לו כלא הגיוניים, וגם אחר שלומד ויודע מהתורה בכ"ז יצרו מנסה לבלבל אותו, וק"ו שלא יתעורר האדם מאליו לקיים את המצוות כל זמן שהיצר מקשקש בקרבו, אך בדבר שאין בו יצר הרע, כמו העבודה זרה בימינו, הרי כל אחד מאתנו מבין כמה הדבר טפשי ומכוער, ואפילו אם התורה לא היתה מצוה על זה, היו מתרחקים ממנה.

ועל כן אברהם אבינו ע"ה שעמד ונתגבר, עד שכבש את יצרו כליל, בבחינת "ויחבוש את חמורו" (בראשית כב, ג), שחבש ושיעבד את ה"חומר" שבו, ושלט בו שליטה מוחלטת, וכל כך התרחק מכל רע, עד שכל רצונותיו הגשמיים התבטלו מפני רצונו יתברך, וכל מחשבותיו וכמיהותיו היו מכוונים מעתה רק לדבר אחד ויחיד, איך לעשות רצון קונו. ברוב אהבה ויראת ה', ונפשו היתה טהורה ונקיה מהשטות שהיצה"ר מכניס באדם. א"כ לא יפלא איפה, שכל המצוות ואיסורי תוה"ק היו בעיניו כמובנים מאליהם אף בלי כל ציווי, וקיימם בעונג ואהבה.

וזה מה שאמרו חז"ל בגמ' דסוכה (נב, א), לעתיד לבא, מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים, היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכין ואומרים, היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה וכו'. ע"ש.

והנה כאן חז"ל מתארים שתי ראיות שונות, על המאבק שבין האדם ויצרו. הרשעים מבטאים את הראיה של זמן העתיד אחר שחיטת היצה"ר, ואז היצה"ר נראה להם כחוט השערה. ובוכים וזועקים איך לא התגברו ואיך לא קלטו דברים כה פשוטים והגיוניים, שלפי מה שהם רואים אותו בעת שה' מבטל אותו, כבר נגלה לעינם האמת של התורה ועבודת ה', וההגיון הצרוף והברור של כל מצוה ומצוה, ואחרי שנודעה להם האמת הפשוטה הזו, אז יגדל כאבם, והם צועקים ובוכים על מחדליהם, וחלישות עמידתם בעניני הרוח. והצדיקים בבכייתם מבטאים את הראייה שאדם רואה בעת המאבק, כל עוד היצר קיים, שאז נראה כהר תבור ועל זה הם בוכים, כי אף שנצחו את היצה"ר, מכל מקום, היה להם הדבר קשה כהר תבור, ועתה הם תמהים האם על דברים אלו היו צריכים להלחם כ"כ הרבה, והלא כ"כ פשוטים ומובנים הם.

ועל כן טוב לגבר כי ישא עול זה מנעוריו, להיות שליט ברוחו בעוז ותעצומות, לעמוד נגד תאוותיו, ונגד עצותיו של היצר הרע, אשר בא בלבוש של ידיד ורע, עם פנים מאירות ושוחקות, ומראה לנו אותות של ידידות ואהבה, ובלבו ישים אורבו, כי כל מגמתו להפיל את האדם ברשתו, ולהדיחו מדחי אל דחי ולהורידו לבאר שחת רח"ל.

וע"כ יאזור חיל וגבורה, לעמוד כנגדו בכל עוז, וגם כי יחנן קולו, לא יתפתה לו ולא יאבה לו, רק ישים שם ה' לנגד פניו. כמאמה"כ (תהלים טז, ח), שויתי ה' לנגדי תמיד, והוא יעמוד לימינו, עזרו ומגינו, והבא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח, ב ע"ז נה, א מנחות כט, ב).

(אור ליום ו' י"ב מר חשון התש"מ)