הדפסה
ישראל בצרתם ובגלותם מתקנים את העולם כולו

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: (טו, יח)

הנה ביארנו לעיל (מאמר הקודם והארכנו שם בסגנון אחר), מדוע אמר הקב"ה לאאע"ה בעת ברית בין הבתרים ידוע תדע וגו'. ורבינו הרמב"ן ז"ל (שם), בפירושו הזכיר את ההבטחות הקודמות שהבטיח ה' לאברהם אבינו ע"ה על מתנת הארץ, וביאר שכולם היו לצורך, ובפעם הזאת השלישית הי"ת ביאר לאברהם את תחומי הארץ וכו', והוסיף לכרות לו ברית עליהם שלא יגרום החטא. וכאשר ציוה הי"ת את אברהם על המילה, אמר שתהיה לו ארץ ישראל ל"אחוזת עולם", לומר, שאם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה, והוסיף, "והייתי להם לאלהים", שהוא בכבודו ינהג אותם, ולא יהיו בממשלת כוכב ומזל או שר משרי מעלה, יעו"ש.

והנה אברהם אבינו ע"ה שהיה נכנע לרצון ה' כעפר הארץ, ומעולם לא שאל ולא הרהר אחר מדותיו יתברך, וכפי שראינוהו בכל נסיונותיו, וכמו שאמר על עצמו (בראשית יח, כז), ואנכי עפר ואפר, כלומר, שהעפר נרמס ונדרס ואינו מתרעם על הדורס אותו, כך אברהם אבינו ע"ה שם עצמו כעפר ואפר וביטל את כל ישותו לפני רצון ה' ואמרותיו, אותם קיבל וקיים בהכנעה גמורה.

וזאת למרות גודל דעתו ועומקה, אשר בדעתו תהומות נבקעו, וכבר אמרו חז"ל (ע"ז יד, ב), מסכת ע"ז של אברהם אבינו ארבע מאות פרקים יש בה, שלא הניח שום ע"ז ושם פילוסופיה שלא העמיק בהם וסתרם, והרמב"ם ז"ל כתב בהל' עבודת כוכבים (פ"א ה"ג), על גדולתו ועומק השגתו הנפלאה של אברהם אבינו ע"ה, שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. יעו"ש בדבריו הנפלאים ותרוה נחת (והובאו חלק מהם לעיל בפרשתנו מאמר א). ועם כל זה אברהם אבינו ביטל את כל חכמתו והשגתו כעפרא דארעא ממש, מפני כבוד ה' והדר גאונו, והלך בשמחה ובזריזות לקיים רצון ה', בלי להתחשב בסברותיו והגיוניו.

וגם כשהי"ת שהבטיחו על הבנים, אע"פ שהדבר היה רחוק מן הדעת, בכל זאת קיבל את הדברים והאמין בהי"ת ויחשבה לו לצדקה.

אמנם למרבה הפלא, בעת שהבטיח הקב"ה לאברהם את הארץ, פתאום ביקש סימן, ואמר, במה אדע כי אירשנה. והנה מצאנו לרבותינו (נדרים לב, א ועי' בעל הטורים בפירושו לתורה בראשית טו, ח), שאמרו, כי מפני שאמר אברהם במה אדע כי אירשנה לכן נענש בידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו'. אמנם הרב בעל כלי יקר (בראשית טו, ח), עמד מתמיה בדברי רבותינו אלו, היתכן כי אברהם ישאל סימן ומשך ארבע מאות שנה יסבלו זרעו והוא לא יסבול מאומה, האמנם, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, אתמהה. ולכן פירש בטוב טעם, כי הגזירה נגזרה כבר מאת הי"ת אשר לו נתכנו עלילות. אך בעוון ששאל אברהם במה אדע שלא היה בו צורך לידע, אף עמו נהגו כן מדה כנגד מדה והודיעוהו מה יהיה לזרעו. ונצטער אברהם בזה. והיינו, שהעונש הוא מה שהודיעו לאברהם את ענין גלות זרעו, אך לא ששאלתו היא סיבת הגלות ח"ו. ודפח"ח.

ויש להבין על איזה ענין שאל אות, ולמה דוקא בארץ ישראל שאל אברהם אבינו מאת הי"ת שיתן לו אות. והנה רש"י ז"ל (בראשית טו, ו), פירש ב' פירושים, פי' א' שעל ירושת הארץ שאל אות. דבר אחר, במה אדע - לא שאל אות, אלא אמר לפניו, הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה בני, א"ל הקב"ה בזכות הקרבנות.

ואפשר לומר שאברהם נתחכם ושאל אות, כדי שהי"ת יכרות עמו ברית, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפירושו לתורה (שם שם, ז ואילך), שאברהם אבינו ע"ה חשש שמא יגרום החטא. וביקש לדעת באיזה זכות יחזיקו בניו בארץ ישראל, למען יצוה את ביתו ואת בניו אחריו לזרזם על זה (וראה מה שנתבאר עוד באריכות לעיל במאמר הקודם).

ואח"כ מצינו שהי"ת הראה לאברהם אות וכרת עמו את ברית בין הבתרים, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו', ואחר כל זאת נאמר (בראשית טו, יב-יג), ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה.

ומהי החשכה הגדולה שנפלה על אברהם, פירש"י ז"ל (שם), רמז לצרות וחשך של גליות. והרמב"ן ז"ל כתב (בפסוק י"ב), וז"ל, והנה אימה חשכה גדולה נופלת, דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גליות, כי מצא הנביא בנפשו אימה, ואחר כך בא בחשכה, ואחר כך גדלה החשכה, ואחר כך הרגיש כאילו היא נופלת עליו, כמשא כבד תכבד ממנו. אמרו (ראה ב"ר מד, יז במעט שינוי), אימה, זו בבל. חשכה, זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית. גדולה, זו מלכות אנטיוכוס. נופלת עליו, זו אדום. והיה הענין הזה לאברהם, כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחוזת עולם, אמר לו כמשייר במתנתו, שארבע גליות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם, וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו ואחרי כן הודיעו בביאור גלות אחרת שיגלו תחילה, שהוא גלות מצרים, שכבר נענש בו כאשר פירשתי, יעו"ש (וראה מה שנתבאר עוד במאמר הקודם).

ויש להבין האם ביקש אברהם אבינו לראות את מעמד האימה הזה, או האם ביקש לשמוע את ה"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך". ועוד צריך להבין במה קשורים ענינים אלו שהראהו הי"ת ושאמר לו, עם מתנת הארץ שאותה ביקש אברהם.

ואשר נראה לענ"ד ע"פ דברי המקובלים (ראה בשער הכונות דרושי הפסח דרוש א' בארוכה וע"ע בלקוטי תורה פר' מקץ, והובאו הדברים באריכות לעיל במאמר הקודם), שאמרו על שעבוד מצרים, שהוא לצורך גבוה, כי שם נקבצו ובאו כל ניצוצות הקדושה מאדם הראשון בק"ל שנים שפירש מאשתו, ואשר על כן נקראה מצרים ערות הארץ (בראשית מב, ט ושם יב), והתיקון להעלות את הניצוצות דקדושה שנפלו ונדחו לשם הוא תיקון עצום וקשה עד מאד, ודורש עבודה גדולה וקשה לרדת עד עפר, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה (שמות א, יד), ומשם לבררם בבירור אחר בירור, אוכל מפסולת בנפה ובכברה ובכל כלי מלאכה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד), דאין לך רכוש גדול ויקר מאותם ניצוצות דקדושה, להעלותם ממקום טמא ולפדותם מבית מאסרם ושבים, ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיה נא, יא), [א"ה - ואגב נימא בה מילתא, דהנה אמר ופדויי ה' ישובון, והן ניצוצות הקדושה שנפלו למקומות חושך ואפילה, ובאו ציון ברינה, והנה ציון גימ' יוסף ונאמר (ישעיה יד, לב), כי ה' יסד ציון. היינו שיתוקנו כנגד מדת יסוד שבהם ויעלו אל הקדושה, כי הנה ידוע כי סיבת ירידת יוסף הצדיק למצרים בעבור שהוא היה גדור והדור בקדושתו, ולכן ירד הוא ראשונה למצרים לתקן פגם "ערות הארץ" ועמד בכחות איתנים נגד הקלי' והצליח במלחמתו, ולכן יוסף הוא המשביר בר (בראשית מב, ו), והוא אומרו ובאו ציון, שחזרו למקומן, ואמר "ברינה", בבחינת (תהלים ל, ו), לערב ילין בכי ולבקר רינה, כי הבכי שורשו בקלי' ובפגם היסוד כידוע בסה"ק, והרינה היא התיקון. ואין להאריך יותר. וכשתתבונן בזה היטב, תבנה לך בית נאה ותפרש הרבה מקראי קודש הנוגעים לזה, ואין לי זמן להאריך. ואגב אוסיף לך עוד מרגניתא חדא, הנה כתב מרן החיד"א בספר ככר לאדן (ליקוטים סי' ו מערכת ב' אות ד דף רב ע"ב), משם הגהות לירושלמי לחד קדוש כי מי שאין בניו מתקיימין לו, יקרא בשם בנו הנולד לו "בן ציון" ויתקיים וכ"כ בקונטרס אחרון לשם הגדולים במערכת הבי"ת, ע"ש. והביא דבריו מרן החבי"ף, וכן הובא ביפה ללב ח"ג יו"ד סי' רס"ה אות ז' וכ"ה בספרו יפה תלמוד, ונתן טעם בדברים כיעו"ש, ועי' במזכרת משה מזה"ג סי' קי"ד. ואמרתי בעניי ליתן בה טעם, והוא דידוע כי הבנים מתים בעוון פגה"ב ושם "ציון" שהוא גימ' יוסף הריהו מסוגל לתקן הפגם, ולא יהא שולט בילד מלאך דמותא, כי שמו דבוק בחי החיים, ואכמ"ל. יבח"ר]. וידוע גם כן דזהו ענין ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם (שמות א, ז). כי כל נשמה דקדושה היוצאת לאור העולם הרבה הצלה וישועה יש בה, להוציא מהסט"א וגונדא דיליה את בלעם מפיהם, ולהתיש ולשבר את כחם, וכמ"ש רבותינו (יבמות סב, א ע"ז ה, א), אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. ע"ש. והיינו דע"י ההולדה מקרב את התיקון והגאולה, ולכן פרו וישרצו במצרים (וראה עוד להלן בהגה שבסוף מאמר טז מפר' ויגש ודוק).

ודבר פשוט וברור דענין בירור הניצוצות גדול הוא עד למאד, ולאו כל מוחא סביל דא, ולא כל הבא ליטול השם ולברר הניצוצות יבא ויטול. וכי יעלה בדעת שיבא טמא ויציל ניצוצות דקדושה ויעסוק בתיקון העולם ועוד טומאתו בו, חלילה! חלילה, הס מלהזכיר! ורק עם ה' וסגולתו אשר אותם בחר ובירר מכל עם ולשון, להם ניתנה סגולה זו, והיא עבודתם עלי אדמות בכל אשר יהיו ובכל אשר יעשו, והדברים פשוטים. ואשר על כן כששאל אברהם אבינו ע"ה את הי"ת "במה אדע", א"ל הקב"ה, "ידוע תדע", ועצם ירידת מצרים זה גופא הסימן שבניו של אברהם אבינו הם העם אשר בחר לו יה, שהרי עליהם דוקא הוטל תיקון העולם אשר היה כרוך בשעבוד מצרים, ופשוט דרק לעם הנבחר מיועדת הארץ הנבחרת, כי בחר ה' בציון (תהלים קלב, יג), ונתנה ליעקב אשר בחר בו, ומזה ומתוך ענין השעבוד, היינו מן הדבר המר הזה יוציא אברהם את המתיקות ויבין, כי זרעו ירש את הארץ, ושעבוד מצרים הוא לו לאות כי זרעו ירש את הארץ הקדושה ונחלה לעולם.

וזהו שכתב הרמב"ן הנ"ל שכשהקב"ה כרת ברית עם אברהם אבינו לתת את הארץ לזרעו לאחוזת עולם, אמר לו כמשייר במתנתו, שארבע גליות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם, וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו ואחרי כן הודיעו בביאור גלות אחרת שיגלו תחילה, שהוא גלות מצרים. ע"ש. ונראה דזה היה כנגד מה ששאל אברהם אבינו ע"ה באיזה זכות יתקיימו בה זרעו, כי אאע"ה ידע את מעלת ארץ ישראל והשיג בנבואתו את גודל קדושתה ויקרתה. ויחד עם זה ידע את הקושי הגדול להתקיים בה, ולכן היה ירא מה יהיה לבניו, שהרי אפילו יכנסו לארץ וינחלוה, מכל מקום במה יתקיימו בה, כי הרי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא), ואם יחטאו ישראל, הלא הארץ תקיא אותם ח"ו.

ולחזק הדברים אביא מדברות הרמב"ן ז"ל בפרשת וירא (בראשית יט, ה), שביאר למה היה עונש סדום כל כך קשה, ובתוך דבריו כתב, וז"ל, ודע, כי משפט סדום היה למעלת א"י, כי היא מכלל נחלת ה' "ואינה סובלת אנשי תועבות", וכאשר תקיא הגוי כולו מפני תועבותם הקדומה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות, ושממו עליה השמים והארץ, ונשחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור הטובה נתגאו, וראה הקב"ה שיהיה אות לבני מרי, לישראל העתידים ליורשה, כאשר התרה בהם גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו (דברים כט, כב). כי יש באמת רעים וחטאים מאד ולא עשה להם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה' וכו'. ע"ש.

וע"ז היה שואל אברהם אבינו ע"ה אחר שבצפייתו צפה את העתידות, והיה חושש שמא יגרום החטא וינחם ה' על ההבטחה ח"ו, לזה השיבו הי"ת, כי לעולמי עד ישארו ישראל העם הנבחר, וכרת עמו ברית עולם, ועל מה שחשש אברהם מחטאי בניו ונתירא שמא יפסידו הכל, על זה הראהו "אימה חשכה גדולה" שהוא שעבוד המלכיות והגליות. לומר, דאם יגרום החטא יצאו לגלות, אך לא לעולם יזנח ה' (איכה ג, לא), אלא מעמיד להם מלך קשה שגזרותיו קשות (ראה סנהדרין צז, ב ובירושלמי ריש תענית), והם שבים אל הי"ת בצר להם, והוא יתברך ברחמיו הרבים פושט להם את יד ימינו ומקרבם אליו באהבתו וחמלתו, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב (תהלים צד, יד), ולזה כיון הרמב"ן ז"ל, שאמר לו הי"ת לאברהם אבינו כמשייר במתנתו, שארבע מלכיות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם וזה בעל מנת אם יחטאו וכו'. וכנ"ל.

ואפשר דכל ענין הירידה למצרים הוטל על בני ישראל עוד קודם מתן תורה, מפני שאז היו ישראל עדיין תחת השפעת כחות הסט"א, ודוקא אז היו יכולים לבטל את כחה ולהשבית אויב ומתנקם, דאין הדין נמתק אלא משורשו כידוע (ראה ע"ח שער י"ג פי"א ושעה"כ דרושי העמידה דרוש ה' ובלקוטי תורה פרשת וישב ופע"ח שער השופר פ"א), וכמ"ש קדוש ה' מכובד רבינו הרמח"ל ע"ה בספרו דרך עץ חיים הנדפס בסוף מסילת ישרים ד"ה ועתה נחזור לשרש הענין וכו' ובתוך דבריו בירר הענין הזה, וזה חלק מדבריו שם:

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהלים ח, ג), וזה כי המלאכים, כיון שאין להם יצר הרע, אין מעשיהם יכולים להעביר אותו. אבל בני אדם שיש להם יצר הרע, הם יכולים להעביר אותו [היינו את היצה"ר], וכדי לתת להם כח יותר שיעשו זה התיקון בכח גדול, מה עשה הי"ת, נתן להם שני הערלה, שהן כל הזמן עד שהאדם נכנס למצוות, ואז הסיטרא אחרא מתדבקת בהם יותר. וזה סוד "אולת קשורה בלב נער" (משלי כב, טו). אך באותו הזמן העוונות אינם נחשבים, והתורה אדרבה היא חשובה יותר, והוא ענין הבל פיהם של תינוקות, וההבל משבית את הסטרא אחרא לגמרי, וזהו "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, להשבית אויב". וזהו לשון "להשבית", שהוא, כאחד שעומד במלאכה אחת ושובת ממנה. ובמלאכים אין שייך זה, כי כיון שאין יצר שולט בהם, אינם משביתים אותו אלא מגרשים אותו, אבל בני האדם להם נוגע "להשבית". ע"ש עוד דברים נפלאים בזה4

והכי נמי י"ל דהתיקון של מצרים יש צורך לעשותו קודם מתן תורה דוקא, לכן ירדו ישראל למצרים לפני מתן תורה. [ומה שהוצרכו ישראל גם במצרים ללימוד תורה ולכך ניתנה להם פרשת קרבן הפסח להתעסק בה. הוא משום שאי אפשר כלל ליגאל אפילו גאולה זמנית בלא תורה כלל כאמור בדברי רבינו הקדוש בעל אור החיים הק', (ראה לו בראשית א, א ושם מט, יא ושמות כז, כ ועי' לו שמות יב, טו ושם כא, יא), ודי בזה לע"ע].

ונמצא דגם השעבוד דמצרים וגם שעבוד ארבע מלכיות הכל מכוון לטובת עם ישראל בחמלת ה' עלינו, ורק באותה שעה לא רואים את הטובה הטמונה בצרות, וכבר אמרו דורשי רשומות על הפסוק (ירמיה ל, ז), ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. שמן הצרה עצמה צומחת הישועה. ויש דוגמאות רבות גם בחיי היום יום, ולא עת האסף.

בעהית"ש. בחמישי בשבת חמשה ימים לחדש אייר התשס"א