וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ, וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה', וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר: (כה, כא-כג)

וכתב רש"י ז"ל (בראשית כה, כב), ויתרוצצו, רבותינו (ראה ב"ר סג, ו), דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. דבר אחר, מתרוצצים, זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות. ותאמר אם כן למה זה אנכי, מתאוה ומתפללת על הריון. ממעייך יפרדו, ממעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו. מלאום יאמץ, לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר, אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב), לא נתמלאה צור, אלא מחרבנה של ירושלים. עכ"ל.

וצריכים להבין איך נרגעה רבקה בדברי הנביא שאמר לה, שני גויים בבטנך. והרי סוף סוף אחד מהם רשע מבטן ומלידה. והתעורר בזה בעל כלי יקר שם, ובסוף דבריו כתב בזה"ל, ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך, זה רבי ואנטונינוס (ראה ברכות נז, ב), והועילה תפלתה שגם עשו יצא ממנו זרע כשר, כאנטונינוס ושאר גרי צדק, מה שאין כן בישמעאל, ובזה את טובה מהגר. עכ"ל.

ובדרך כלל מפרשים, שרבקה חשבה שיש לה בן אחד, והוא פוסח על שתי הסעיפים, ורוצה לפרכס לצאת בבית המדרש, אך לא רק לבית המדרש אלא גם לפתח של עבודה זרה וע"ז אמרה, אם כן למה זה אנכי. אבל כשאמר ה' לה, שני גוים בבטנך, אחד צדיק ואחד רשע. זה היה טוב ועדיף בעיניה, וכמו שמצינו בדברי אליהו הנביא זכור לטוב, שאסף את כל ישראל אל הר הכרמל, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר (מ"א יח, כא).

[א"ה - והטעם שאסף אליהו את ישראל דוקא להר הכרמל. יש לבאר על פי דברי התוספות שבת (ו, א ד"ה כרמלית), שהביאו בשם הירושלמי, תני ר' חייא כרמל, רך ומלא, לא לח ולא יבש אלא בינוני (וכ"ה בספרא ויקרא דבורא דנדבה פרק טו). ובזה פירשו התוספות שם כרמלית, שאינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים. נמצינו למדים בדברי רבותינו שכאשר רוצים לפרש לנו מהו דבר "שאינו מוגדר" וזהותו מטושטשת, קוראים לו כרמל, או כרמלית, וזה הענין שאליהו הנביא קיבץ את ישראל להר ששמו כרמל, לרמוז להם, עד מתי אתם נוהגים בעצמכם ככרמל, עובדים את הי"ת ומאידך גיסא עובדים גם לע"ז רח"ל. ודו"ק, יבח"ר].

ונחזור לענינו. והנה אנו צריכים להוסיף ולומר כי ע"י מה שנאמר לרבקה בבית שם ועבר, הבינה שתיקון העולם הוא, שיצאו ממנה שני לאומים, ולאום מלאום יאמץ, וכשזה עולה זה יורד וכו'. והבינה היטב שזהו הצורך שבשבילו ברא ה' את עולמו, כי הוא יוצר אור, ובורא רע, וזה לעומת זה עשה אלהים, כדי שיהיה המאבק בין הטוב והרע שוה, ותתחזק הבחירה בעולם. וה' חפץ למען צדקו, שבני אדם ילכו אחריו באש ובמים, ויאמרו ה' הוא האלהים, מתוך בחירתם החופשית. ושהיקף המאבק על הבחירה, לא יצטמצם רק בתוך האדם פנימה, אלא יחבוק זרועות עולם.

כי המאבק הזה שבין הטוב המצוי ביעקב לבין הרע המתגלם בעשו, מאבק איתנים אדיר הוא, האבקות המעלה ענני אבק שמתמרים ועולים עד כסא הכבוד, וכמו שאמרו רבותינו (חולין צא, א וראה זוהר ח"א קע, א), על הפסוק (בראשית לב, כד), ויאבק איש עמו, מלמד שיצא מהם אבק בהאבקם ועלה עד כסא הכבוד. ע"ש. ורבינו האר"י (לקוטי תורה פרשת וישלח), כתב, ויאבק גי' קי"ט כמנין "כסא הכבוד", וזו שארז"ל מכאן שהעלו אבק עד כסא הכבוד. ועכ"פ כששמעה רבקה והבינה שזהו רצונו יתברך לקיום עולמו, נרגעה רוחה ושקטה, ותט שכמה לסבול צער חבלי לידה, גם התרוצצות הבנים. ביודעה שעושה בזה רצון בוראה, ולא אמרה עוד אם כן למה זה אנכי.

ועיין בתרגום יוב"ע שכתב, ורבא יהוי משתעבד לזעירא, אם בנוי דזעירא נטרין פיקודיא דאורייתא. עכ"ל. היינו שעשו ובניו יהיו משועבדים לזרעו של יעקב אבינו אם זרע יעקב יהיו שומרים את מצוות התורה הק'. סוף דבר אין לנו אלא התורה הזאת, והיא שעמדה, והיא העומדת, והיא תעמוד לנו לדורות עולם.